הנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני

מושג זה מבטא מעמד מדיני-משפטי רשמי המקנה לישות המחזיקה בו את הסמכות הבלעדית לייצג את העם הפלסטיני כולו.

הגדרה

המושג "הנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני" (להלן "הנציג הבלעדי") מבטא מעמד מדיני-משפטי רשמי המקנה לגוף המחזיק בו את הסמכות הבלעדית לייצג את העם הפלסטיני כולו. זכות זו נוגעת לפלסטינים (פליטים ושאינם פליטים) בשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה והפזורה (ר' מפת העם הפלסטיני).

מבוא

סוגיית הייצוג הפלסטיני מורכבת וייחודית בשל הגורמים הבאים:

  • העם הפלסטיני מפוזר בין הגדה המערבית, רצועת עזה, ישראל, והמדינות המארחות: ירדן, סוריה ולבנון.
  • הפליטים הפלסטינים מהווים כמחצית מהעם הפלסטיני והם בעלי מעמד ייחודי במשפט הבין-לאומי1 (ר' סוגיית הפליטים הפלסטינים וזכות השיבה).
  • אש"ף והרשות הפלסטינית (להלן, רש"פ) מתחרים על ייצוג תושבי הגדה והרצועה, בהם נמצאת מחצית מהאוכלוסייה הפלסטינית. לאש"ף המעמד הרשמי כנציג הבלעדי בעוד שלרש"פ הכוחות והסמכויות השלטוניות בשטח זה.

מעמדו של אש"ף כארגון המוביל את המאבק הלאומי הפלסטיני נשען על הלגיטימציה של הציבור הפלסטיני ועל ההכרה הרשמית בה זכה ממנהיגי מדינות ערב ומהאו"ם בשנת 1974.2

בשנת 1993 הכירו גם ישראל וארה"ב באש"ף כנציג הבלעדי (9/93). כך הפך אש"ף לשותף הרשמי של ישראל ושל הקהילה הבין-לאומית לתהליך אוסלו.3

ואולם, הקמת הרש"פ ושינויים בזירה המדינית הביאו לשחיקה במעמדו של אש"ף ולדיון מחודש בסוגיית הייצוג הפלסטיני. דיון זה הואץ בעקבות מותו של ערפאת וכניסתה לתפקיד של הנהגה נבחרת בגדה וברצועה לאחר הבחירות לתפקיד יו"ר הרש"פ (1/05) ולמועצה המחוקקת הפלסטינית (1/06).

ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת של הרש"פ וכינונה של ממשלה בראשותו, מטשטשים את זהות השותף הפלסטיני תוטל בספק.4

למה סוגיית הייצוג הפלסטיני חשובה לישראל?

מבנה התהליך המדיני והנציג הפלסטיני - זהות הנציג הפלסטיני תיקבע על-פי סדר היום המדיני, האוכלוסייה הרלוונטית ומידת יכולת נשיאה של הארגון5. לאור הגדרה זו, ישראל ניצבת בפני שתי חלופות:

  1. אש"ף הוא הנציג - עפ"י ההסכמים הקיימים, אש"ף הוא הנציג הבלעדי ולכן הוא השותף / הכתובת של ישראל להסכמים. היותו של אש"ף הנציג משמעה כי המו"מ יעסוק בסדר יום הנוגע לכלל העם הפלסטיני ובכלל זה לתושבי הגדה, הרצועה ולפליטים.
  2. הרש"פ היא השותף / הכתובת - הרש"פ מונהגת ע"י הנהגה נבחרת בדמות היו"ר אבו מאזן והמועצה המחוקקת. לפיכך, הנהגת הרש"פ עשויה להיות הנהגה לגיטימית לתושבי הגדה ועזה בכל הנוגע לביטחונם ורווחתם בתחומים כגון כלכלה או תשתיות. עם זאת, התנהלות מול הרש"פ כשותף / כתובת מנוגדת ללשון ההסכמים הקיימים.

ערביי ישראל - סוגיית הייצוג הפלסטיני תשפיע על היחסים בין ישראל, הערבים אזרחי ישראל והמדינה הפלסטינית לכשתקום. ישראל רואה את עצמה כנציגה הבלעדית של כל תושביה ואזרחיה ובכללם אזרחיה הערבים. ואולם, חלק מערביי ישראל רואים את עצמם כבני העם הפלסטיני. לתפיסה זו שותפים גם פלסטינים, והיא באה לידי ביטוי בחוקת המדינה הפלסטינית - טיוטה 3 ממנה משתמע שלערבים אזרחי ישראל מעמד מדיני ומשפטי במדינה הפלסטינית (להרחבה ר' המערכת החוקתית הפלסטינית).

ירדן ­- היציבות בירדן משפיעה באופן משמעותי על הביטחון הלאומי של ישראל. מתכונת היחסים בין ישראל, ירדן והישות הפלסטינית תושפע אף היא מסוגיית הייצוג הפלסטיני. בדומה למעמדם של ערביי ישראל, גם לפלסטינים אזרחי ירדן עשוי להיות מעמד מדיני ומשפטי במדינה הפלסטינית.

המשולש : אש"ף - רש"פ - חמאס

ההכרה הישראלית באש"ף כנציג הבלעדי היא הבסיס להסכמי אוסלו, אשר מכוחם כוננה הרש"פ. לכן בהסכם עזה ויריחו (5/94) ובהסכם הביניים (9/95) נקבע כי אש"ף ייצג את הרש"פ במו"מ עם ישראל. כמו כן נקבע כי:

  • לא יהיו לרש"פ כוחות וסמכויות בתחום יחסי החוץ, כולל הקמה של שגרירויות, קונסוליות ונציגויות זרות בחוץ-לארץ, או התרת הקמתן בגדה או בעזה תוך מינוי או קבלה של צוות דיפלומטי וקונסולארי;
  • אש"ף ינהל משא ומתן ויחתום על הסכמים לתועלת הרש"פ דוגמת הסכמים כלכליים, הסכמי סיוע, תוכניות פיתוח אזורי והסכמים בענייני תרבות, מדע וחינוך.6

עליונות זו של אש"ף ביחס לרש"פ עוגנה גם בחוק היסוד הפלסטיני.7

עד ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת של הרש"פ שלט הפת"ח ברש"פ ובאש"ף. ואולם, בשל מעבר הנהגת אש"ף לשטחי הרש"פ היטשטשו ההבדלים המעשיים בין שתי הישויות. יתר על כן, במהלך שנות אוסלו, וביתר שאת לאחר מות ערפאת, התגלע מאבק פומבי בין אש"ף לרש"פ על סמכויות הייצוג הדיפלומטיות.8

לאורך השנים, קרא חמאס תיגר על מעמד הפת"ח בראשות אש"ף וניסה להשתלט על אש"ף כדי להנהיג את התנועה הלאומית הפלסטינית כולה על יסוד אידיאולוגיה אסלאמית-לאומית. במסגרת זו וסרב החמאס להכיר ברש"פ, אשר נוצרה כתוצאה מהסכם עם ישראל.9

לאחר מות ערפאת החליט החמאס להצטרף לרש"פ ולהשתתף בבחירות למועצה המחוקקת ואף ניצח בהן (1/06). בשבועות הקרובים הוא עתיד לכונן ממשלה בראשותו.

למרות השחיקה שחלה עם השנים במעמדו של אש"ף בפוליטיקה הפנים-פלסטינית, מעמדו הרשמי כ"נציג הבלעדי " נותר בעינו. כך הפך אש"ף למעין "שלד בורסאי מדיני" - ארגו נטול פעילות, כוחות וסמכויות אך כזה שהשליטה בו מקנה את המעמד הרשמי של "נציג בלעדי" ואת סמכות החתימה על כל הסכם הנוגע לאינטרסים הלאומיים. לאור זאת, החמאס ממשיך לשאוף להשתלט על אש"ף ולהנהיג את העם הפלסטיני כולו (ר' נקודת ראות מס' 19: החמאס ואש"ף - השתלטות עוינת על שלד בורסאי?).10

מעמד הנציג הבלעדי ועתיד המדינה הפלסטינית

במשא ומתן על הסכם הקבע בשנים 1999-01, תבעה ישראל כי המדינה הפלסטינית, לכשתוקם, תשמש כנציגה הבלעדית של כל אזרחיה ותושביה, פליטים ומי שאינם פליטים, ושלהם בלבד. המדינה הפלסטינית נתפסה ככזו אשר:

  1. תגשים את מימוש הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני כולו,11 כלומר, הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית מוכלת אל תוך המדינה הפלסטינית (ר' מצב הקבע של סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית);
  2. תשמש כנציגה הבלעדית של כל תושביה ואזרחיה, פליטים ומי שאינם פליטים, ושלהם בלבד. לפיכך, לאש"ף לא יהיה כל מעמד ביחס לייצוג אוכלוסייה זו;12 המדינה הפלסטינית לא תייצג כל אוכלוסייה אחרת מחוץ לשטחה, ובפרט לא יהיה לה כל מעמד ביחס לערביי ישראל.13 במילים אחרות, מדינת ישראל תבעה כי תהיה חפיפה בין השטח לבין האוכלוסייה אשר ייוצגו ע"י המדינה הפלסטינית לכשתוקם;

לכן, כינונה של מדינה פלסטינית אמור היה לגרום לאש"ף לשנות את שמו, מסמכי היסוד שלו ויעדיו המוצהרים.14

יוזמת ז'נבה משקפת גישה שונה לסוגיית הייצוג הפלסטיני מן העמדה הנ"ל של ישראל. לפי גישת ז'נבה, המדינה הפלסטינית "יורשת את אש"ף על כל חובותיו וזכויותיו".15 פירוש הדבר כי המדינה הפלסטינית, לכשתוקם, תירש את אש"ף כנציגה הבלעדית של העם הפלסטיני כולו, בפלסטין ומחוץ לה (כלומר, בירדן, בסוריה, בלבנון, ובכלל זה אולי אף בקרב ערביי ישראל).

1978-2001 - ישראל, סוגית הייצוג הפלסטיני ומעמדו של אש"ף כנציג הבלעדי

כאמור עד שנת 1993 סירבה מדינת ישראל להכיר באש"ף וראתה בו ארגון טרור.16 הסירוב להתדיין עימו ישירות או בעקיפין הביא את ישראל לנסות ליצור מסגרות חלופיות לפתרון הבעיה הפלסטינית:

בהסכם המסגרת למו"מ עתידי עם הפלסטינים שהיה חלק מהסכמי קמפ דיוויד 1978 (9/78), קבעו ישראל ומצרים את המתכונת הראשונית למבנה התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני - זאת ללא שיחות ישירות עם נציגים פלסטינים, ובכללם אש"ף.

בין השנים 1981-84 ניסה המנהל האזרחי לכונן את אגודות הכפר, בכוונה לייסד הנהגה חלופית לאש"ף ולחתור תחת אחיזתו בשטחים.17 יתר על כן, במהלך השנים בחנה ישראל את פיתרון סוגיית הגדה המערבית באמצעות האופציה הירדנית.18

10/91 - ועידת מדריד - לא מדברים עם אש"ף תוניס - במגעים לקראת "וועידת מדריד" (10/91) סירבה ישראל לנהל מו"מ עם אש"ף או עם כל נציג פלסטיני אשר ייבחר במישרין או בעקיפין על-ידו. ישראל דרשה לדון אך ורק עם נציגים פלסטינים אשר ייבחרו ע"י תושבי השטחים.19

בפועל, הנציגים הפלסטינים לוועידת מדריד, בראשם פייצל חוסייני וחנאן עשראווי היו תושבי עזה והגדה המערבית, אשר לא היו חברים באש"ף באופן רשמי, אך פעלו תחת הנחייתו הישירה.20

9/93 - הכרה ישראלית באש"ף כנציג בלעדי - קריסת האופציה הירדנית והעדר הנהגה פלסטינית מקומית הביאו לשינוי ולהכרה ישראלית באש"ף כנציג הבלעדי. כחלק ממהלך זה הכירה גם ארה"ב באש"ף כנציג הבלעדי (ר' חליפת המכתבים בין ראש הממשלה יצחק רבין לבין יו"ר אש"ף יאסר ערפאת (8/93) והצהרת העקרונות (9/93)). מאז נחתמו כל ההסכמים בין ישראל לפלסטינים במסגרת תהליך אוסלו ע"י אש"ף כנציג הבלעדי.21

שינוי התפיסה הישראלית בתהליך אוסלו, נבע מהכישלון לעצב נציגות פלסטינית שמקורה ביו"ש ועזה כמו-גם מההבנה שניתן להגיע להסדר קבע הכולל את סופיות התביעות ואת סוף הסכסוך רק עם אש"ף, בהיותו הגוף המייצג את כל הפלסטינים - בפזורה ובשטחים.

הייצוג הפלסטיני והעולם הערבי

1921-48 - המנדט הבריטי - בתקופה זו התקשו הפלסטינים לגבש הנהגה ומסגרת מדינית מוסכמת, למעט בשנת 1936, אז התכנסו כלל הפלגים הפלסטינים תחת הוועד הערבי העליון.22 ואולם למרות קיומם של מספר גופים שהתיימרו לייצג את האוכלוסייה הפלסטינית בתחומי המנדט,23 ניתן לראות במופתי חאג' אמין אל חוסייני את הנציג הפלסטיני הדומיננטי, אך לא הבלעדי.24

נוסף על כך, בשלהי תקופה זו ובעיקר לאחר הקמתה של הליגה הערבית (1945) החלו מדינות ערב השכנות לטעון לייצוג הפלסטיני.25

1948-64 - המאבק בין אש"ף, ירדן ומדינות ערב על הייצוג הפלסטיני - מלחמת 1948 הביאה לפיזורו של העם הפלסטיני תחת שליטתן של ירדן בגדה המערבית, מצרים ברצועת עזה, המדינות המארחות (בעיקר ירדן, לבנון וסוריה) וישראל. לאחר המלחמה, סוגיית הייצוג הפלסטיני הפכה למושא למאבק בין מדינות ערב.26 כך בוועידת לוזאן (5/49), אשר נתכנסה לאחר המלחמה, סרבו מדינות ערב להכיר במשלחת הפלסטינית מן הגדה והתיימרו להציג משלחות של פליטים פלסטינים מטעמן.27

ירדן הייתה נחרצת בשאיפתה לייצג את הפלסטינים והכריזה על סיפוח רשמי של הגדה המערבית בשנת 1952.28 כתוצאה מהסיפוח זכו הפלסטינים לאזרחות ירדנית מלאה כחלק מהשאיפה לכפות זהות ירדנית על תושבי הגדה.29

1964-74 - הקמת אש"ף והמשך המאבק על הייצוג הפלסטיני - ב- 1964 הוקם אש"ף ביוזמת מצרים. הארגון נועד לייצג את הפלסטינים בפזורה כארגון הגג של הארגונים הפוליטיים הפלסטינים. בעשור הראשון לקיומו, נאבק אש"ף על מעמדו כנציג הבלעדי מול מדינות ערב ובראשן מצרים וירדן.30

בעקבות התבוסה הערבית ב- 1967 הבינו ראשי אש"ף שתלותם במדינות ערב הייתה להם לרועץ וכי מוטב שיפעלו באופן עצמאי להגברת התודעה הלאומית הפלסטינית. תקופה זו אופיינה בהשתלטות הפת"ח על הארגון ופעילות אינטנסיבית לקידום ההכרה במעמד אש"ף כנציג הבלעדי.

1974 - מדינות ערב והאו"ם מכירות באש"ף כנציג בלעדי; ירדן מתעקשת - מעמדו של אש"ף כנציג הבלעדי הוכר ע"י מנהיגי מדינות ערב בועידת רבאט (10/74) 31וע"י העצרת הכללית של האו"ם (11/74). מכוח הכרה זו הוזמן אש"ף להיות משקיף בעצרת הכללית.32 בנוסף, החלטות ועידת רבאט שללו מירדן את ההכרה בריבונותה על הגדה המערבית, ואולם ירדן מיאנה ליישם החלטות אלה.33

1988 - ירדן מוותרת על תביעתה לייצוג הפלסטינים - האינתיפאדה הראשונה (12/87) הביאה לדחיקת רגליה של ירדן מן הגדה המערבית. תהליך זה הגיע לשיאו עם הכרזתו של המלך חוסיין (31/7/88) על ויתור רשמי של ירדן מתביעתה לייצג את הפלסטינים. כחלק ממהלך זה הכריזה ירדן על התנתקות מנהלתית ופוליטית מן הגדה המערבית.

11/88 - הכרזת אלג'יר - בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה (12/87), אשר הביאה להתחזקות הנהגת הפנים של הפלסטינים בגדה וברצועה, ובעקבות הסתלקותה של ירדן מתביעתה לשליטה בשטחים הנ"ל, החליט אש"ף להכריז על העצמאות הפלסטינית בשטחי הגדה והרצועה (ר' הכרזת אלג'יר) . הצהרה זו זכתה להכרה מכ- 100 מדינות בעולם. בכך עוגן מעמדו של אש"ף כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני.


1 מעמד הפליטים הפלסטינים הוא חריג לאמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951), שקובעת מי הוא פליט עפ"י המשפט הבין-לאומי. אונר"א (1949) קובעת הגדרה המרחיבה את המושג "פליט פלסטיני" גם לצאצאי הפליטים ואינה שוללת את מעמד הפליטות גם ממי שרכש אזרחות במדינה אחרת.

2 בוועידת רבאט (10/74) הכירו מנהיגי מדינות ערב באש"ף כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני. גם החלטת העצרת הכללית של האו"ם 3210 (10/74) הכירה בכל והחלטת העצרת הכללית של האו"ם 3237 (11/74) קבעה את מעמדו של אש"ף כמשקיף באו"ם.

3 בחליפת המכתבים בין ראש הממשלה יצחק רבין לבין יו"ר אש"ף יאסר ערפאת (8/93) הכירו הפלסטינים בזכותה של ישראל להתקיים ואילו ישראל הכירה באש"ף כנציג הבלעדי. חליפת מכתבים זו הייתה הבסיס להצהרת העקרונות (9/93). מאז השותף הפלסטיני הרשמי של ישראל לכל ההסכמים היה אש"ף.

4 בעוד שהרש"פ נשלטת ע"י החמאס במועצה המחוקקת ובממשלה וע"י אבו מאזן כיו"ר, אש"ף נשלט ע"י הפת"ח, כאשר אבו מאזן מכהן כיו"ר הרש"פ וכיו"ר אש"ף.

5 הנציג הפלסטיני יכול להיות להוות שותף או כתובת עבור ישראל.

6 הסכם הביניים, פרק 3 - עניינים משפטיים, סעיף XVII - סמכות, פיסקה 1, ס"ק א'.

7 ר' הקדמה לחוק היסוד הפלסטיני (http://www.jmcc.org/politics/pna/basic3.htm#intro)

8 בניגוד להסכם הביניים (9/95) שקבע כי יחסי החוץ של הרש"פ יהיו בסמכות אש"ף, ניהלה הרש"פ את יחסי החוץ שלה באופן עצמאי, במסגרת משרד החוץ אותו הקימה. (ר' אתר משרד החוץ הפלסטיני: http://www.mofa.gov.ps/).

גם הסמכות לחתום על הסכמים בשם העם הפלסטיני, שנמצאת בידי אש"ף עפ"י הסכם הביניים, עברה בפועל לרש"פ. ר' "הסתייגויות ישראל למפת הדרכים" (5/03), סעיף 5: "אופי המדינה הפלשתינית הזמנית ייקבע במו"מ בין הרשות לישראל..." ור' ההקדמה ל"הסכם רפיח" (11/05): "...the following agreement has been reached. It represents the commitments of the government of Israel (GoI) and the Palestinian authority (PA)..."

9 ר' לדוגמא את העימותים בין ערפאת לחמאס לאורך שנות אוסלו (Barry Rubin, The Transformation of Palestinian Politics, Cambridge: Harvard Press, 1999, p.13)

ואת תגובתו של ערפאת להצעה לשתף את החמאס באש"ף בשנת 1996, כפי שמתאר מחמוד א-זהאר: "גם קבלת רעיון אש"ף וההצטרפות אליו אינה מהווה התפתחות חדשה. זו אותה העמדה שבה דגלנו בעבר. ניהלנו מו"מ על כך עם יאסר ערפאת עוד קודם לכן - בסודאן ובאלג'יר - אבל הדבר נמנע כי ערפאת סירב לכניסתנו לאש"ף על פי כוחנו האמיתי..." (רגולר, הארץ, 26/10/05).

10 אסמאעיל הנייה, מבכירי החמאס ברצועת עזה אמר שחמאס מכוון את מאמציו לכניסה לממשלת הרש"פ וליצירת "אש"ף חדש" (ר' רגולר, הארץ, 15/6/05). מחמוד א-זהאר, מראשי החמאס, צוטט בריאיון לאתר אינטרנט ערבי כי הארגון רוצה "להיכנס לאש"ף, אבל על יסודות של תוכנית חדשה ולא של תוכנית אוסלו וההסדרים... כרגע אש"ף הוא גוף מת... אבל נחיה את הארגון הזה באמצעות תוכניות ושיטות חדשות". (ר' ממר"י, 14/11/05).

11 ר' שר, גלעד, במרחק נגיעה: המו"מ לשלום - 1999-2001, תל-אביב: משכל, 2001, ע' 421, סעיף 2.9.

12 שם, ע' 422, סעיף 2.10.

13 שם, סעיף 2.18.

14 שם, ע' 423, סעיף 2.20.

15 ר' יוזמת ז'נבה, סעיף 2.2,"היחסים בין הצדדים" (http://www.heskem.org.il/word/GenevaAccordHeb.rtf).

16 בשנת 1986 הכריזה ישראל על אש"ף וכל הארגונים במסגרתו כארגוני טרור ע"פ הפקודה למניעת טרור. הפקודה אסרה על אזרחים ישראלים להיפגש עם חברים בארגוני טרור אלה.

17 ישראל שאפה לנצל את האגודות להרחבת הקרע בין עירוניים ופליטים לבין כפריים בחברה הפלסטינית. האגודות פעלו בגדה וחבריהן קיבלו טובות הנאה מישראל. הן חדלו להתקיים במארס 1984 לאחר שירדן הכריזה על חבריהן כבוגדים שיידונו למוות. (ר' קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, ירושלים: כתר, 1999, ע' 243).

18 כך למשל, בחנה ישראל את הצעתו של חוסיין (3/72) לצירוף הגדה לפדרציה בראשות ירדן. ב"הסכם לונדון" (4/87) הוסכם באופן לא רשמי בין שר החוץ שמעון פרס למלך חוסיין על מעורבות ירדנית בפתרון סוגיית הגדה המערבית.

19 ר' איתן בנצור, הדרך לשלום עוברת במדריד, ת"א: ידיעות אחרונות, 1997, ע' 39.

20 עשראווי וחוסייני, שהיו מוכרים כנציגי "אש"ף פנים" טסו תכופות לתוניס לקראת ובמהלך וועידת מדריד על מנת לקבל הנחיות מהנהגת אש"ף. כמו כן, נציגי אש"ף בכירים דוגמת נביל שעת' ביקרו תכופות את המשלחת הפלסטינית במלונה במדריד. (ר' יאיר הירשפלד, אוסלו: נוסחה לשלום, ת"א: עם עובד, 1999, עמ' 76-77 ו- Charles D. Smith, Palestine and the Arab-Israeli Conflict, 5th Edition, NY, 2004, p. 418).

21 ר' שמות החתומים על "הסכמי אוסלו" (9/93-9/95), "פרוטוקול חברון" (15/1/97), "מזכר וואי" (23/10/98), ו"מזכר שארם א-שיח'" (4/9/99) - מסמכי התהליך המדיני (כרונולוגיה) - (http://www.knesset.gov.il/process/chronology_frame.htm )

22 להרחבה ר' יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית-פלסטינאית 1918-1936, ת"א: עם עובד, 1976 ו-William L. Cleveland, History of the Modern Middle East, Westview, 2006, pp.248-250

23 גופים אלו כללו את הוועד הערבי העליון, הליגה הערבית, מדינות ערב השונות, המועצה האסלאמית העליונה ומפלגות שונות (מפלגת ההגנה הלאומית, תנועת הרפורמה הערבית, הבלוק הלאומי הערבי ועוד).

24 כבר בשנת 1922 הוכר חוסייני על ידי הנציב הבריטי כראש המועצה האסלאמית העליונה. בתפקידו זכה חוסייני לכספים בריטיים, לסמכויות נרחבות במערכת החינוך ולמינויים דתיים בתחומי המנדט. מעמדו וכוחו זיכו אותו בהשפעה של ממש בחברה הפלסטינית והוא שימש, דה-פקטו, כנציג הפלסטיני המוביל מולו התנהלו הבריטים.

25 ר' סעיף 5 ("סעיף מיוחד לפלסטין") בפרוטוקול אלכסנדריה (10/44) של הליגה הערבית. (http://www.mideastweb.org/alexandria.htm ).

26 במהלך שנות ה- 50 וה- 60 נאבקו עיראק, סוריה ומצרים על הייצוג הפלסטיני כחלק מן המאמץ להוביל את העולם הערבי מכוח הפאן-ערביות.

כך למשל, הקימה מצרים את ממשלת כל פלסטין בעזה (1/10/1948) בראשות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. ממשלה זו טענה לייצוג כלל פלסטיני, אך התפרקה עד מהרה. מאוחר יותר הפעילה מצרים חוליות פדאיון פלסטיניות משטחה.

27 וועידת לוזאן קבעה את מתכונת המשך השיחות בין ישראל למדינות ערב (פרוטוקול לוזאן 5/49). למעשה, המשלחת הישראלית הייתה היחידה שהסכימה להיפגש עם המשלחת הפלסטינית.

28 ר' אליעזר בארי, הפלסטינים תחת שלטון ירדן, ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשל"ח.

29 בירדן קיימת אוכלוסייה של פלסטינים אשר מונה למעלה מ- 50% מהאוכלוסייה, רובם המכריע פליטים המחזיקים באזרחות ותושבות ירדנית. סוגיית הזהות הלאומית הירדנית מורכבת; מצד אחד, ירדן רואה עצמה כנציגה הבלעדית של כל תושביה ואזרחיה, ובכללם הפלסטינים, שהם, בעיניה, בנים ללאום הירדני. מצד שני, ירדן מפלה לטובה את צאצאי ההאשמים ומחזיקה בעמדות רשמיות נחרצות ביחס ליישוב סוגיית הפליטים הפלסטינים מחוץ לירדן.

30 בהקשר זה, יש לראות את המאבק הירדני באש"ף במסגרת ספטמבר השחור (9/70) ואת רעיון הפדרציה הירדנית שהציע המלך חוסיין לישראל.

31 בוועידת הפסגה שנערכה ברבאט שבמרוקו (26-29/10/74) קבעו מדינות ערב כי ממועד זה ואילך יוגדר אש"ף כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני. החלטות הוועידה הגבילו את מרחב התמרון של ירדן ושללו מידיה את האפשרות להכליל את הגדה המערבית תחת ריבונותה, עובדה אשר הובילה בסופו של דבר להתנתקות של חוסיין מהגדה ביולי 1988. לנוסח המלא של החלטות "ועידת רבאט" ר' - http://www.weltpolitik.net/texte/policy/israel/Arabliga_1974.pdf

32 החלטה 3237 - http://domino.un.org/UNISPAL.NSF/a06f2943c226015c85256c40005d359c/512baa69b5a32794852560de0054b9b2!OpenDocument

33 ר' Fulfilling the Rabat Resolutions, Journal of Palestine Studies, Vol.5, No.3 (1976) pp. 215-219.

מקורות נוספים

Barry Rubin, The Transformation of Palestinian Politics, Cambridge: Harvard Press, 1999

Charles D. Smith, Palestine and the Arab-Israeli Conflict, 5th Edition, NY, 2004