מצב הקבע של הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית

המושג עוסק אופן שבו תמומש הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית עם הקמת המדינה הפלסטינית אחרי הסכם קבע.

הגדרה

המושג "מצב הקבע של סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית" מתייחס לאופן שבו תמומש הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית עם הקמת המדינה הפלסטינית, ובכלל זה:

  • האם הקמת המדינה הפלסטינית מממשת את הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני כולו ומסירה סוגיה זו מעל סדר היום המדיני (ר' "סופיות תביעות")?

או

  • האם גם לאחר הקמת המדינה הפלסטינית, תישארנה קבוצות של אנשים הרואים עצמם כפלסטינים, ואשר תביעתם להגדרה עצמית לא מומשה?

סוגיית ההגדרה העצמית במשפט הבינלאומי

הזכות להגדרה עצמית היא זכותה של אוכלוסייה בעלת תודעה לאומית להגדיר את מעמדה הפוליטי בטריטוריה מסוימת מתוך בחירה חופשית.1 זכות זו מהווה את אחד העקרונות החשובים ביותר במשפט הבין-לאומי ומגולמת באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (מטה האו"ם, 16/12/66) הקובעת כי: "לכל העמים זכות להגדרה עצמית. בתוקף זכות זו חופשיים הם לקבוע את מעמדם הפוליטי ולשקוד בחופשיות על פיתוחם הכלכלי, החברתי והתרבותי".2 ברם, מסמכי האו"ם השונים אינם מגדירים במדויק את משמעות עקרון ההגדרה העצמית. למרות שמגילת האו"ם קובעת כי לכל עם יש זכות להגדרה עצמית, הרי שבפועל אין הסכמה על אופן יישומו של עקרון זה.3

ייחודה של סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית

המושג סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה העצמית קשור בקשר הדוק במושגים סוגיית הייצוג הפלסטיני, סוגיית המעמד המדיני-משפטי של ערביי ישראל ובמושג מפת העם הפלסטיני המבטא את פריסת העם הפלסטיני בשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה ובמדינות המארחות (ירדן, סוריה ולבנון). ייחודה של סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית בא לידי ביטוי כדלקמן:

הפליטים הפלסטינים

  1. אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים מתגוררת בשטחי הרשות הפלסטינית ובשטחי המדינות המארחות (ירדן, סוריה ולבנון);
  2. העמדה הפלסטינית הרשמית תובעת הכרה בזכות שיבה של אוכלוסייה זו לשטחי מדינת ישראל כתנאי למימוש זכותם להגדרה עצמית.
  3. במילים אחרות, עפ"י גישה זו מימוש ההגדרה עצמית של הפליטים הפלסטינים כרוך בחידוש הזיקה הגיאוגראפית למקום מגוריהם המקורי (בישראל) ולאו דווקא בשייכות למדינה הפלסטינית.

המעמד המדיני משפטי של ערביי ישראל -

  1. בישראל קיימת אוכלוסייה של ערבים בעלי אזרחות ישראלית, אשר חלקם רואים עצמם כבני העם הפלסטיני;
  2. ישראל רואה עצמה כמממשת הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי תוך הבטחת שוויון זכויות למיעוטים שבקרבה, ובכללם לערביי-ישראל;
  3. לעומת זאת, יש בין הפלסטינים הרואים בערביי ישראל בני העם הפלסטיני, אשר זכותם להגדרה עצמית צריכה להיות ממומשת במקום מושבם הנוכחי, קרי בישראל. קרי, גם ערביי-ישראל הם בני העם הפלסטיני ובעלי זכות להגדרה עצמית כפלסטינים.4 לכאורה, זכות זו מתנגשת עם הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית בישראל.

מצב הקבע של סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית

במצב הקבע, ניתן לזהות שתי גישות מנוגדות ביחס למימוש הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית:

גישת כל תושביה / אזרחיה – עפ"י גישה זו:

  1. המדינה הפלסטינית תממש את הזכות להגדרה עצמית של תושביה ו/או אזרחיה בלבד. הבדל בין הגדרת "תושב" ל"אזרח" עלול להתקיים ביחס למעמד הפליטים הפלסטינים במדינה הפלסטינית, אם הם לא יוכרו כאזרחים שווי זכויות עקב ארעיות מעמדם המדיני-משפטי, בתרחיש זה מימוש הזכות להגדרה עצמית במדינה הפלסטינית יצומצם לתושביה שאינם פליטים בלבד ויתקיים מעמד של פליט פלסטיני במדינה פלסטינית אשר זכותו להגדרה עצמית טרם נפתרה;
  2. זכותה של הפזורה הפלסטינית להגדרה עצמית נותרת עניין פתוח כל עוד לא נפתרת בעיית הפליטים.

גישת ההכלה - עפ"י גישה זו:

  1. המדינה הפלסטינית, ורק היא, תממש את הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני כולו. קרי, הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית מוכלת אל תוך המדינה הפלסטינית;
  2. כל פלסטיני באשר הוא – זכותו להגדרה עצמית ממומשת עם הקמת המדינה הפלסטינית;
  3. עם הקמת המדינה הפלסטינית, סוגיית הזכות להגדרה עצמית הפלסטינית מוסרת מעל סדר היום.

גישה זו עמדה בבסיס המו"מ על הסכם הקבע בשנים 1999-01 (ר' להלן, רקע היסטורי).

רקע היסטורי

התביעה למימוש הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני היא אחת מתביעות היסוד ההסטוריות של התנועה הלאומית הפלסטינית. בהדרגה, למרות התנגדות ישראל, הכירו רוב מדינות העולם בקיומו של עם פלסטיני ובזכותו להגדרה עצמית. ואולם, בקרב הפלסטינים קיימות שתי גישות שונות ביחס למימוש זכות זו:

  • עפ"י אתוס המאבק הפלסטיני, הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית תמומש עם כינון מדינה פלסטינית בכל שטחי פלשתינה-א"י המנדטורית. קרי, זוהי זכות שמימושה קשור בשייכות לישות פוליטית פלסטינית ולמרחב הגיאוגרפי בו חי העם הפלסטיני לפני 1948;
  • עפ"י עיקרון הפשרה ההיסטורית, משמעותה של ההחלטה הפלסטינית להסכים לפתרון של שתי מדינות לשני עמים ולחלוקת הארץ בין מדינת ישראל לבין מדינה פלסטינית היא שהזכות הפלסטינית להגדרה עצמית תמומש, בראש ובראשונה, במדינה הפלסטינית.

מצב הקבע של הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית נדון במהלך המשא ומתן על הסכם הקבע בשנים 1999-01. בבסיס העמדה הישראלית עמדה גישת ההכלה על-פיה הקמת המדינה הפלסטינית תהווה את מימוש הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני כולו5, קרי, הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית מוכלת אך ורק אל תוך המדינה הפלסטינית. לאור זאת, ישראל תבעה כי הממשלה הפלסטינית תהיה נציגה בלעדית של כל תושביה ואזרחיה, פליטים ומי שאינם פליטים. על כן, לאש"ף לא יהיה כל מעמד ביחס לייצוג אוכלוסייה זו,6 המדינה הפלסטינית לא תייצג כל אוכלוסייה אחרת מחוץ לשטחה, ובפרט לא יהיה לה כל מעמד ביחס לערביי ישראל.7 לכן, עם הקמת המדינה הפלסטינית, מתחייב אש"ף לשנות את שמו ואת מסמכי היסוד ובכלל זה את יעדיו המוצהרים. 8 במילים אחרות, מדינת ישראל תבעה כי תהיה חפיפה בין השטח לבין האוכלוסייה אשר ייוצגו ע"י המדינה הפלסטינית לכשתוקם (ר' מצב הקבע של סוגיית הייצוג הפלסטיני). לעומת זאת, יוזמת ז'נבה (10/03) מייצגת גישה שונה:

  • יצירת זיקה בין היחס בין המדינה הפלסטינית לזכות הפלסטינית להגדרה עצמית, מצד אחד, לבין היחס בין ישראל לבין הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית, מצד שני;9
  • יוזמת ז'נבה אינה שואפת לבהירות ביחס לשאלות מהו עם פלסטיני, מהי הטריטוריה שבה תוחל זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, ועד כמה זכות זו ממומשת במלואה עם הקמת המדינה הפלסטינית.

שאלות אלו עתידות לקבל משנה תוקף לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות זמניים בין אם תוקם כתוצאה ממו"מ (במסגרת השלב השני של מפת הדרכים) או כתוצאה מהכרה ישראלית חד-צדדית ברשות הפלסטינית כמדינה.



2 סעיף 1.1, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, מטה האו"ם, 16/12/66. לטקסט המלא ר' – http://www.unhchr.ch/html/menu3/b/a_ccpr.htm .
3 רובינשטיין אמנון ואלכסנדר יעקובסון, ישראל ומשפחת העמים – מדינת לאום יהודית וזכויות האדם, (תל-אביב: שוקן, 2003), עמ' 48
4 תפישה זו באה לידי ביטוי משתמע בטיטה של חוקת המדינה הפלסטינית על-פיה ערביי ישראל מוגדרים כפלסטינים, והם עשויים להיות בעלי זכות לבחור ולהיבחר במדינה הפלסטינית (להרחבה ר' המערכת החוקתית הפלסטינית). בנוסף, הטיוטה עושה שימוש במונחים שונים כגון”people” “national” ו-citizen”" אשר מקשים על הבנת עמדתה ביחס לסוגיית ההגדרה עצמית הפלסטינית וביחס לסוגיית המעמד המדיני-משפטי של ערביי ישראל. להרחבה, ר' טיוטת החוקה הפלסטינית (14/5/03) – http://www.mopic.gov.ps/constitution/english%20constitution.asp .
5 ר' שר, גלעד, במרחק נגיעה: המו"מ לשלום – 1999-2001, (ת"א: משכל, 2001), ס' 2.9, ע' 421.
6 שם, סעיף 2.10, עמ' 422.
7 שם, סעיף 2.18, עמ' 422.
8 שם, סעיף 2.20, עמ' 423.
9 במבוא ליוזמה נאמר כי "הסכם זה מציין את ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה ואת ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה, מבלי לפגוע בזכויותיהם השוות של אזרחי שני הצדדים". בהמשך, מצוין בסעיף 2.4 כי "הצדדים מכירים בפלסטין ובישראל כבתים הלאומיים של עמיהן"; כמו-כן, בסעיף 7.14 המתייחס לעניין הפליטים מצוין כי יחול שיתוף פעולה בין הצדדים "ליצירת פורומים להחלפת נרטיבים היסטוריים ולקידום הבנה הדדית בנוגע לעבר". לטקסט המלא ר' - http://www.heskem.org.il/word/GenevaAccordHeb.rtf