ההתנגדות הקבועה לישראל

ההתנגדות לישראל מתמדת, אם כי מופעיה משתנים במקומות, הקשרים או זמנים שונים. זהו המופע המעשי של תופעת האנטי ציונות וביטויו בהצהרות ומעשים מדיניים, משפטיים, דיפלומטיים וצבאיים שנועדו להפסיק את קיומה של מדינת ישראל על יסוד דחייה עקרונית של הזכות היהודית

הגדרה

המושג "ההתנגדות הקבועה לישראל" בהקשר הישראלי-ערבי, משמעו הצהרות ומעשים מדיניים, משפטיים, דיפלומטיים וצבאיים (מלחמות וטרור) שנועדו להפסיק את קיומה של מדינת ישראל על יסוד דחייה עקרונית של הזכות היהודית להגדרה עצמית בכלל ובארץ ישראל בפרט.

משמעות המושג "ההתנגדות הקבועה" הוא כי ההתנגדות לישראל מתמדת, אם כי מופעיה משתנים במקומות, הקשרים או זמנים שונים. זהו המופע המעשי של תופעת האנטי ציונות (ר' המושג אנטי ציונות).

רקע

ההתנגדות לקיומה של ישראל (להלן "ההתנגדות") מבוססת על דחייה פילוסופית, משפטית או דתית של זכותם של היהודים להגדרה עצמית, ובפרט בארץ ישראל. ההתנגדות היא עקרונית ונובעת מעצם קיומה של מדינת ישראל (והישוב היהודי לפניה).

לכן, אופי ההתנגדות משתנה מעת לעת, ממקום למקום ועפ"י הנסיבות. בהתאמה, כל הסדר עימה הוא מקומי, זמני ונסיבתי.

המאבק בהתנגדות – קרי, המאבק על זכותם של היהודים להגדרה עצמית בארץ ישראל ועל מימושה בדמות ישוב יהודי בארץ ישראל והקמת מדינת ישראל – הוא המאמץ המרכזי של התנועה הציונית מראשיתה. כך, מראשית הציונות, ההתנגדות והמאבק בה התבטאו במופעים שונים כגון:

  • מאבק פילוסופי, משפטי, פוליטי ודיפלומטי כנגד ההכרה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית (ר' המושגים "אנטי ציונות", "דה-לגיטימציה בסיסית לישראל" ו"איום המדינה האחת").1 אירועים בולטים בהקשר זה הם המאבק על החלטת החלוקה (11/47) או החלטת האו"ם 3379 שהשוותה את הציונות לגזענות (11/75);
  • מאבק צבאי נגד עצם קיומו של הישוב היהודי בארץ ישראל ונגד מדינת ישראל שמטרתו השמדת המדינה (להבדיל ממאבקים צבאיים בין ישראל לשכנותיה שמטרתם השגת יעדים מדיניים, כלכליים או צבאיים מקומיים אך אינם קיומיים). אירועים בולטים בהקשר זה הם מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים כמו-גם הצהרות נשיא איראן, אחמנידיג'אד;
  • מהלכים פוליטיים שנועדו למנוע הסכמים מדיניים באמצעות הסלמת דרישות, הארכת המשא ומתן או הרחבת סדר היום של המו"מ (ר' המושג מלכוד המו"מ עם הפלסטינים);
  • שימוש בטרור על מנת להכשיל כל התקדמות מדינית או לשם פגיעה ביהודים וישראלים, גרימת נזק ושימור גחלת המאבק. (ר' המושג מלכוד המו"מ עם הפלסטינים הנ"ל);

תופעת הדה-לגיטימציה הבסיסית לישראל – כוללת התכנסות של תנועות, איגודים וארגונים, ערבים ולא ערבים, אשר אינם קשורים, לכאורה, בינם לבין עצמם, סביב סוגיה תורנית העומדת ותלויה נגד מדינת ישראל, וזאת על רקע דחיית הזכות היהודית להגדרה עצמית ודחית יהודיותה של מדינת ישראל. על מנת לשמור על לגיטימיות התופעה, כוחות אלה מצדיקים את מעשיהם באמצעות יצירת זיקה לסוגיות התלויות ועומדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בעת הנוכחית, המופעים המרכזיים של ההתנגדות לישראל במזרח התיכון כוללים את המשטר הנוכחי באיראן, את "אתוס המאבק הפלסטיני" (ר' המושג אתוס המאבק המזוין) המנחה חלק מן הציבור הפלסטיני, את החזבאללה בלבנון ואת ארגון אל-קעידה. בנוסף, ההתנגדות מתבטאת במקומות שונים בעולם, בהצהרות ובמעשים של גורמים שונים.



1 מכון ראות מבחין בין התנגדות עקרונית לקיומה של מדינה יהודית על יסוד הטענה כי אין מקום לכונן ישויות פוליטיות על יסודות אתניים, דתיים, לאומיים או גזעיים. התנגדות כזו לגיטימית אם היא חלה בצורה שווה על כל ישות מדינית דומה (ר' המושג איום המדינה האחת). לעומת דחייה ספציפית של הזכות היהודית להגדרה עצמית בכלל ובארץ ישראל בפרט, שהיא שקולה לאנטישמיות (ר' המושג אנטי-ציונות).