ערב העשור החדש: רגעי השקט האחרונים

הסטטוס קוו הנוכחי בין ישראל לפלסטינים רק מטעה. לקראת רגעי ההכרעה בסכסוך צפויה תקופה של חוסר יציבות קיצוני

גידי גרינשטיין, YNET, 31/12/09

בעשור הקרוב צפויה מערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים לעבור טרנספורמציה. היציבות הנוכחית, הביטחון היחסי סביב עזה ובגדה והדשדוש המדיני - רק מטעים. בשנים הקרובות תיפול הכרעה היסטורית שתשפיע על עתיד המדינה לשנים רבות.

לכאורה, ישראל מתקדמת במורד משפך מדיני לנקודה ברורה: כינונה של מדינה פלסטינית ברוח העיקרון של שתי-מדינות-לשני-עמים. הרשות בגדה המערבית מונהגת על ידי מתונים, ובונה כוחות ויכולות מדינתיות בגיבוי ובסיוע בינלאומי וישראלי. ההנהגה הישראלית - מישראל ביתנו ועד מרצ - מקבלת את העיקרון של שתי המדינות ומוכנה להמשיך בנתיב המשא ומתן שהתוו קודמותיה. ובארצות הברית יש ממשל שמחויב להקמת מדינה פלסטינית תוך שנתיים.

בפועל, המאמץ להקמת מדינה פלסטינית באמצעות משא ומתן יכול להיכשל, ויש שיאמרו אף שצפוי שכך יקרה. לכן ישראל יכולה למצוא עצמה נתונה במגוון של שינויים היסטוריים שנע בין כינונה של מדינה פלסטינית לצידה של ישראל בהסכמה והשקת תקופה של דו-קיום ביניהן, דרך כינון מדינה כזו בהתרסה כלפי ישראל תוך גיבוי בינלאומי ועד לעימות ישראלי-פלסטיני כולל וחידוש השליטה הישראלית המלאה בשטח תוך בידוד גובר עד כדי הפיכתה של ישראל למוקצית.

רק שוטה יסתכן בנבואה בעניין זה. ולמרות זאת, חשוב לזהות את הכוחות הקבועים והחזקים שמעצבים את מערכת היחסים משום שעוצמתם רבה ופעולתם תימשך גם בעשור הבא.

בעיני הקהילה הבינלאומית, התפיסה שהשתרשה היא פשוטה, ברורה וחד-משמעית: מערכת היחסים בין ישראל לבין הפלסטינים היא מערכת יחסים בין 'כובש' ל'נכבש' ושטחי עזה והגדה הם 'שטחים כבושים' גם אם העובדות ההיסטוריות סותרות תפיסה זו. הפתרון היחיד האפשרי הוא סיום ה'כיבוש', שחרור ה'נכבש' והוצאת ה'כובש' מ'השטח הכבוש'. אין כל פתרון אחר.

בקרב הפלסטינים והערבים קיימת הסכמה גורפת שיש להתנגד לשליטה הישראלית בפלסטינים. הוויכוח הפנימי בקרבם הוא בין אלה שקוראים לפשרה היסטורית עם ישראל ולחלוקת ארץ המריבה על בסיס קווי 4 ביוני 1967 לבין מי שהתנגדותם לקיומה של ישראל עקרונית וגורפת ותימשך גם אם יושג הסכם קבע שיביא להכרזה על סוף הסכסוך בין העמים ולסיום התביעות ההיסטוריות ביניהם.

כדי להשיג מטרות אלה, יש ביניהם שגורסים שעליהם להדוף את ישראל החוצה משטחי הגדה ואחרים שקוראים להכביד את נטל הכיבוש על ישראל באמצעות שאיבתה פנימה לתוך הגדה ואף חידוש שליטתה בעזה.

במקביל, סיום השליטה באוכלוסיה הפלסטינית והסרת האחריות מעליה הפך לצו השעה של ההנהגה המדינית הישראלית. מלחמת ששת הימים הפרה את האיזון האסטרטגי בין שטחה של המדינה, הרכבה הדמוגרפי, זהותה היהודית ומשטרה הדמוקרטי שהתקיים בעשרים שנותיה הראשונות. לאחר עשור של היסוסים, קבע ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, את הכיוון הברור של פשרה טריטוריאלית. כל ראשי ממשלת ישראל מאז יצחק שמיר קידמו את התהליך המדיני - ביודעם שבסופו צפויות פשרות היסטוריות כואבות. גם בנימין נתניהו אימץ הגיון זה וכך יעשו יורשיו.

לכן, גם בעשור הקרוב הדילמה הישראלית הבסיסית בכל הקשור לפלסטינים לא תשתנה. מצד אחד, המשך שליטה בשטחי עזה והגדה תשפר את הביטחון האישי של תושבי ישראל, אך תפגע במעמדנו הבינלאומי ותאיים על זהותנו היהודית והדמוקרטית. מצד שני, צמצום השליטה באוכלוסיה הפלסטינית ובעיקר נסיגה מהשטחים יביאו לתוצאות ההפוכות תוך פגיעה בביטחוננו האישי.

ככל שמתקרב רגע השיא, מתגבשים ומתחזקים כוחות הנגד. בשני הצדדים יש רבים שרואים בכל פשרה בגידה במורשת אבות, שמחייבת התנגדות והקרבה אישית, מצדיקה שפיכות דמים וחותרת תחת הלגיטימיות של המוסדות הפוליטיים. לכן, גם הזירה הציבורית הישראלית תיוותר קרועה בין אלו שנלחמים על שלמות הארץ וישובה לבין "מחנה השלום", בין ההנהגה המדינית לבין המתיישבים, ובין אנשי הביטחון לבין אנשי המדינאות.

נדמה שמדובר ברגעי שקט אחרונים לפני תקופה של חוסר יציבות קיצוני. מערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים בשנים האחרונות משולה לסירה שמתנהלת באיטיות על מי מנוחות בנהר רחב, כשמעבר לעיקול הגדות תתקרבנה, מהירות הזרימה תגבר והמים יגעשו. הסירה תזועזע כשיושביה נאבקים להחזיק בה ולנווטה. מעבר למיצרים הנוף יהיה שונה לחלוטין.