דה מרקר: חייבים קפיצת מדרגה

"אין אח ורע בעולם לפער בין הפוטנציאל של הכלכלה הישראלית לביצועים שלה. הנתונים מראים שקפיצת מדרגה היא הכרחית: יש לנו אוכלוסייה ומגזר עסקי מהמובילים בעולם, אך איכות החיים מדורגת בעשיריה הרביעית בעולם". מאמר שמתפרסם ב TheMarker לקראת כנס ישראל 15 השני.

ליאור דטל, דה מרקר, 12/05/09.

בשלהי כהונתו כשר האוצר, ב-2005, סימן בנימין נתניהו מטרה: "למקם את ישראל בתוך עשר שנים ברשימת עשר המדינות המובילות בעולם ברמת החיים, במונחי תוצר לנפש". המשמעות היתה שיפור משמעותי בהכנסה של התושבים וברמת החיים במדינה, אבל רבים פיקפקו בהצהרותיו של נתניהו. באותה עת מוקמה ישראל במקום ה-29 בעולם אחרי יוון וקפריסין, והפער בתוצר לנפש בינה לבין המדינה הראשונה ברשימה - לוקסמבורג - היה 62 אלף דולר. כמה חודשים לאחר מכן התפטר נתניהו מהממשלה, וישראל נותרה, כמובן, מחוץ לעשירייה הראשונה.

בשנים שחלפו צמח המשק הישראלי במהירות, אבל לתושבי לוקסמבורג, שוודיה או שווייץ אין סיבה לדאוג שמא יודחו מהעשירייה הפותחת בידי ישראל. הדו"ח האחרון שהוציא בנק ישראל קבע כי למרות הצמיחה המואצת, לא רק שלא התקדמנו לעבר המדינות המפותחות, אלא התרחקנו: התוצר לנפש בישראל עומד כיום על 67% מהממוצע ב-20 המדינות העשירות בעולם, לעומת 70% ב-1980.

בינתיים חזר נתניהו לשלטון, הפעם לכיסא ראש הממשלה. בלשכתו מסבירים כי הוא מאמין שניתן לשנות את המגמה לצמיחה מחודשת, אבל הפעם מעדיפים שלא להתחייב ללוחות זמנים. "ראש הממשלה עדיין סבור כי ניתן להגיע לאחת מהכלכלות המובילות בעולם", נמסר מלשכתו, אך "איננו רוצים לקצוב פרק זמן מדויק".

אפשר למצוא אשמים רבים בהידרדרות: המגזר הציבורי המנופח והביורוקרטיה המורכבת, אי ההשתלבות של הציבור החרדי והערבי בכוח העבודה, ועדי העובדים הכוחניים, תקציב הביטחון הענקי, חוסר היציבות במערכת הפוליטית והמצב הביטחוני. אבל למרות כל הבעיות, ישראל כבר הצליחה לזנק בעבר באופן מטאורי - בין שנות ה-50 לתחילת שנות ה-70.

מידרדרת בדירוג

לפי מדד איכות החיים של השבועון "אקונומיסט" מ-2005, שבחן משתנים כמו יציבות פוליטית, רווחה חומרית, ביטחון תעסוקתי ושוויון מגדרי, לישראל אין הרבה סיבות לגאווה: המדינה שהכי טוב לחיות בה על פי הסקר היא אירלנד, ומדינות מובילות נוספות הן שוודיה (מקום 5), איטליה (מקום 8) ארה"ב (13) וניו זילנד (15). ישראל נמצאת הרחק מאחור, במקום ה-38 מתוך 111 מדינות, כשלפניה הונגריה, מלזיה וקוסטה ריקה. אחרי ישראל דורגו ברזיל, ארגנטינה וקטאר.

לישראל היה לפחות סיכוי אחד לגאווה בינלאומית: ב-2006 היא עקפה את קנדה וצרפת, ודורגה במקום ה-15 במדד התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי, שבוחן את טיב הסביבה העסקית במדינות העולם ושם דגש גם על המדיניות הציבורית. אבל התהילה לא נמשכה תקופה ארוכה. ב-2007 ישראל דורגה במקום ה-17 וב-2008 צנחה למקום ה-23, כשהמדינות שדורגו בתחילה אחרי ישראל, עוקפות אותה.

"אין אח ורע בעולם לפער שבין הפוטנציאל של הכלכלה הישראלית לבין הביצועים שלה", אומר גידי גרינשטיין, מנכ"ל מכון ראות, שגיבש את תוכנית "ישראל 15" שמטרתה להשוות את רמת החיים בישראל לזו שממנה נהנים תושבי 15 המדינות המובילות בעולם. "הנתונים מראים שקפיצת מדרגה היא הכרחית - יש לנו אוכלוסייה ומגזר עסקי מהמובילים בעולם, אבל איכות החיים מדורגת בעשירייה הרביעית בעולם".

בריחת מוחות מישראל אל מדינות המציעות איכות חיים טובה יותר היא רק תסמין לסכנה הגדולה יותר - מסבירים במכון ראות. "ככל שגדל הפער הזה והאנשים המרכיבים את עמוד השדרה של הכלכלה הישראלית נתונים ללחץ לעזוב למקום אחר ולשפר את איכות החיים שלהם - במחיר כרטיס טיסה - מעבר לנקודה מסוימת, זה יכול להוביל למפולת חברתית-כלכלית", אומר גרינשטיין, שמסביר כי בנוסף לבעלי ההשכלה הגבוהה, גם תושבים רבים המשלמים מסים ומשרתים במילואים עלולים לעזוב את המדינה.

קפיצת מדרגה

גרינשטיין חושב שדווקא המיתון הוא הזדמנות לבצע קפיצת מדרגה במשק הישראלי - צמיחה מהירה שתביא לסגירת הפערים בין ישראל לבין 15 המדינות המובילות בעולם במונחי רמת החיים. "קפיצת מדרגה מחייבת שיפור משמעותי של ההישגים הכלכליים של המדינה בהשוואה למדינות אחרות", אומר גרינשטיין. "בעולם שבו כולם צומחים, צריך לצמוח הכי מהר. בעולם שבו כולם מדשדשים ואפילו נסוגים לאחור - גם ביצועים טובים הם חלק מקפיצת מדרגה".

בניגוד לצמיחה כלכלית, שאותה חווה כמעט כל מדינה מפותחת בעולם, קפיצת המדרגה שלה מייחלים במכון ראות היא צמיחה ריאלית של יותר מ-3.5% בממוצע שנתי במשך יותר משמונה שנים. במכון בחנו 13 מדינות שהצליחו לבצע זינוק שכזה, כמו דרום קוריאה וסינגפור, שזינקו ב-7.5% בממוצע שנתי במשך יותר מ-25 שנה - במה שהוגדר "נס כלכלי". מכך, מנסה המכון לגזור עקרונות שיסייעו לקפיצת מדרגה דומה בישראל, שצומחת בשנים האחרונות בקצב של כ-2% בשנה.

יו"ר טבע, אלי הורוביץ, ומנכ"ל משרד האוצר לשעבר דוד ברודט, המודאגים גם הם ממיקומה של ישראל בין מדינות העולם, הגישו לפני כשנה לממשלה תוכנית משלהם, "ישראל 2028". התוכנית ביקשה להתוות דרכים לצמצום הפערים החברתיים בישראל וליצירת צמיחה מהירה ועקבית במשק, כך שישראל תיהפך לאחת מ-15 המדינות המובילות מבחינת תוצר לנפש בתוך 20 שנה, עד 2028. אבל אף שרוב שרי הממשלה הקודמים ובכירי המשרדים הכירו את התוכנית, היא נותרה מיותמת ולא בוצעה עד כה. כיום, בתקופת מיתון, מעטים מדברים על שיפור משמעותי ברמת החיים במדינה או על זינוק בצמיחה. הרוב רק רוצים לצאת מהמשבר בשלום.

ברודט והורוביץ כבר הספיקו לעדכן את התוכנית ואת לוח הזמנים שלה בעקבות המשבר, והם מתכוונים להציג אותה שוב בפני הממשלה בחודש הקרוב. "אנחנו מאמינים שמה שהצענו נכון גם כיום, עם התאמות מסוימות למשבר. ישראל עדיין יכולה להיות בין המדינות המובילות - בתנאי שהמדיניות שלה תהיה מתאימה", אומר ברודט ל-TheMarker. מטרת המסמך, לפי ברודט, היתה קודם כל לפתור את "בעיות היסוד של המדינה". ההשתלבות בין 15 המדינות המובילות בתוצר לנפש, מבחינתם, היא תוצר לוואי מבורך.

היעד שמסמנים במכון ראות אינו רק שיפור התוצר לנפש, אלא שיפור משמעותי באיכות החיים של כלל האוכלוסייה: בהכנסה הפנויה, בבריאות, בחינוך, בתוחלת החיים ואפילו בחיי הקהילה והמשפחה. אבל הדרך במעלה הסולם רחוקה.

"המשבר הכלכלי הוא ההזדמנות"

במכון שומרים על אופטימיות ומסבירים כי גם בימים אלה יש גורמים שעשויים לסייע להאצה דרמטית במשק - הראשון שבהם הוא המשבר הכלכלי, שלדברי גרינשטיין, "מייצר אווירה של גמישות בכל המגזרים במשק".

מומחים לכלכלה מסכימים שהמיתון הוא הזדמנות, אבל לא תמיד מסכימים על הדרך. "המשבר הגדול הוא הזדמנות להציל את המדינה", אומר פרופ' דן בן דוד מאוניברסיטת תל אביב, ראש מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. "קצב הצמיחה של ישראל נמוך מזה של המדינות המובילות בעולם מאז שנות ה-70. היה קשה לשכנע את האנשים בחומרת המצב. עכשיו, כשהמצב חמור מאוד, אפשר לעשות דברים שאף אחד לא היה מוכן לעשות בעבר", הוא אומר.

בן דוד מסביר כי צמיחה בת-קיימא נוצרת כתוצאה מהעדיפויות הלאומיות של המדינה, והשפעתן על פיריון העבודה. "מה שקובע את קצב הצמיחה הוא היכולת שלנו לייצר יותר בכל שעת עבודה. הדרך היחידה שמאפשרת להוציא מבן אדם יותר תפוקה בשעה היא לשפר את התשתית האנושית והפיסית שלו - שיהיה משכיל יותר, חכם יותר ויידע להפעיל דברים מתוחכמים יותר. האמריקאים, לדוגמה, מייצרים יותר מאתנו בשנה, בממוצע, כי לנו יש כלים ותנאים פחות טובים".

לפי בן דוד, שיפור התשתית הפיסית, כמו תשתיות הכבישים והרכבות, חיוני לצמיחה: "עצם העובדה שכלי הרכב בישראל נמצאים בפקקים כל הזמן כבר אומר שכל נהג מספיק לעבוד פחות. אנחנו יכולים להיות המדינה המובילה בעולם ברמת החיים. ברגע שיש לנו את היכולת - השמים הם הגבול. הכל זה עניין של עדיפות לאומית, צריך לעשות דברים בחוכמה ולא סתם לזרוק כסף כמו שעשינו פה בעשורים האחרונים", אומר בן דוד.

להעלות את הגמישות

שני הגורמים האחרים שמוגדרים במכון ראות כמאפשרי שינוי הם כינון ממשלה חדשה - שבדרך כלל שומרת על יציבות בשנתיים הראשונות לקיומה - וההתקרבות המפתיעה בין יו"ר הסתדרות העובדים, עופר עיני, לבין נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, שיכולה לסייע להעלאת הגמישות בשוק העבודה - אחד מהסעיפים בתוכנית של המכון.

לפי התוכנית, אחד התנאים הבסיסיים לקפיצת המדרגה הוא קיומו של דו-שיח בין הממשלה, הגופים העסקיים והעובדים כחלק "מאמנה בין-מגזרית", ויצירת מדיניות תעשייתית, שלפיה יפעלו הגופים הציבוריים. בשוק העבודה, לדוגמה, יש להגיע להסכמה עם מנהיגי העובדים על גמישות בפיטורים. בתמורה, המעסיקים יתחייבו לשמור על חוקי העבודה ועידוד התחרות, והממשלה תתחייב לספק רשת ביטחון לעובדים והכשרות תעסוקתיות. כך, כלשון המכון, יושגו "גמישות למעסיקים וביטחון לעובדים" - והמשק ייהנה משיפור התחרותיות במגזר העסקי.

גם פרופ' עומר מואב מהאוניברסיטה העברית, אוניברסיטת לונדון ומרכז שלם, טוען כי חוסר הגמישות בשוק העבודה הוא חסם משמעותי בדרך לצמיחה. "יש למשק בישראל שתי רעות חולות - הראשונה היא ארגוני העובדים המיליטנטיים - בעיקר הוועדים החזקים שמחזיקים את היד על השאלטר ומונעים יצירת מקומות עבודה חדשים הנחוצים לצמיחה כלכלית. השנייה היא אי השתתפותם של החרדים והערבים בשוק העבודה. בימים רגילים יש נטל כבד שלהם על הציבור, בימי מיתון זה נטל בלתי נסבל", אומר מואב.

מואב, היועץ הכלכלי של שר האוצר החדש, יובל שטייניץ, סבור כי הממשלה לא יכולה להוציא את הכלכלה מהמיתון, אלא "למתן" אותו. "אנחנו צריכים לחשוב על הטווח הרחוק, לנצל את ההזדמנות כדי להכין את המשק לצמיחה בהמשך", הוא אומר.

במכון ראות מסבירים כי ההיסטוריה של המדינות שהצליחו לבצע זינוק כלכלי מלמדת שאין צורך ברפורמה גורפת בשירות הציבורי, וכי ניתן לשנות אותו על ידי התמקדות בתחומים חיונים שחוסמים את קפיצת המדרגה. במכון ממליצים להקים "יחידות עילית", שיוכלו לקבל ולבצע החלטות בשירות הציבורי, כשבמקביל יופעל מטה, "מוח מרכזי", שיזהה הזדמנויות ומגמות עולמיות שיכולות לתרום לצמיחה בישראל.

"כסף הוא משאב חשוב - אבל לא הכי חשוב", טוען גרינשטיין. "הדבר החשוב כדי להתניע את קפיצת המדרגה הוא יצירת תנאים ותשתיות חיוניים להאצת הכלכלה - חקיקה, תקינה, רגולציה והסכמים בינלאומיים".

ומה בנוגע לבעיות הנוספות המעיקות על כלכלת ישראל, כמו הנטל הביטחוני הכבד? במכון דווקא רואים בהן נכסים ייחודיים, וממליצים למנף את הערך הכלכלי החבוי בהן, כמו תעשיות הביטחון ואפילו הידע שנצבר במערכת הביטחונית. בנוסף לאלה, אפשר למנף גם את הידע הישראלי על לוחמה במדבר, את האתרים ההיסטוריים וטכנולוגיית המים של ישראל, וגם את העולם היהודי והקשר לקהילה היהודית בעולם - מערכת יחסים שמבוססת כרגע בעיקר על קשרים פילנתרופיים.

במידה שנגיע לשיעור צמיחה ריאלית ממוצעת של 4% בשנה, נוכל להשתלב בין 15 המדינות בעלות איכות החיים הטובה ביותר עד 2023 - סבורים במכון. משם, ישראל תוכל לטפס ולהתברג בין עשר המדינות המובילות בעולם עד 2028. "ישראל עלולה לא לקבל הזדמנות שנייה", מזהיר גרינשטיין. "אנחנו חייבים לבצע את הזינוק הזה עכשיו".

לחצו כאן למאמר המקורי המלא.