התהליך המדיני מול הרש"פ בגדה: להוביל או להיות מובלים!

מטרת מסמך זה היא להציג את הדילמות המרכזיות שניצבות בפני ישראל במסגרת התהליך המדיני עם הרש"פ בגדה כתשתית לעדכון האסטרטגיה המדינית של ישראל.

למסמך המלא לחצו כאן.

תקציר

1. מטרת מסמך זה היא להציג את הדילמות המרכזיות שניצבות בפני ישראל במסגרת התהליך המדיני עם הרש"פ בגדה כתשתית לעדכון האסטרטגיה המדינית של ישראל.

2. הנחת העבודה היא שעיצוב מדיניות חדשה כלפי התהליך המדיני הכרחי בשל ההישגים הדלים של תהליך אנאפוליס ושל מדיניות ישראל בעזה; בשל החששות בקרב הקהילה הבין-לאומית מכינונה של הממשלה החדשה בישראל ובשל חוסר האמון שלה בגישת השלום הכלכלי; ובשל ההערכה מחדש של הממשל האמריקאי את מדיניותו באזור בימים אלה.

3. ההיסטוריה מעידה שלישראל עשוי לצמוח ערך רב מגיבוש אסטרטגיה עשירה ורלוונטית שמגדירה מטרות, מתווה ולו"ז. בעבר, כשישראל הציבה אסטרטגיה כזו, היה בכוחה לעצב את סדר היום המדיני ולהשפיע על מדיניותה של ארה"ב.

4. המלכוד הבסיסי של ישראל בנוגע לשליטתה בפלסטינים לא השתנה: מצד אחד, המשך השליטה באוכלוסייה הפלסטינית בגדה מציב איום משמעותי על עתידה של ישראל ועל דמותה היהודית והדמוקרטית. מצד שני, קיים חשש שכל נסיגה תגביר את הטרור ('שטחים תמורת טרור'). בנוסף לזאת, 'כיבוש הדה לוקס' בגדה - כלומר, אי הנשיאה הישראלית במלוא נטל השליטה באוכלוסייה הפלסטינית - מונח על כרעי תרנגולת בשל חולשת הרש"פ.

5. כל אסטרטגיה ישראלית חדשה צריכה להתחשב בשינויים הבסיסיים שחלו בשנים האחרונות, ובכללם: המשבר החוקתי והפוליטי הפלסטיני; התבצרות שלטון חמאס בעזה; חיזוק היכולות השלטוניות של הרש"פ בגדה; שחיקת עיקרון שתי המדינות עד סף קריסה; והביקורת הנוקבת על פעולות ישראל בעזה שהביאה לשחיקה במעמדנו הבין-לאומי.

6. מכון ראוּת מזהה תשע שאלות אסטרטגיות מרכזיות:

  • עיקרון שתי המדינות או עיקרון אחר? - למרות חולשותיו הרבות, העיקרון של שתי מדינות לשני עמים נותר המסגרת התפיסתית הרלוונטית היחידה לתהליך המדיני. ניסיון להנחיל רעיון חלופי עלול לעלות במחיר מדיני גבוה ולפגוע בלגיטימציה של רעיון המדינה היהודית. לבסוף, קיימות דרכים רבות ליישם את עיקרון שתי המדינות.

  • תחת פרדיגמת שתי המדינות, איך מגיעים למצב הקבע? - אנו מזהים שתי גישות: (1) גישת החבילה להסכם הקבע ששואפת להציג אופק מדיני על יסוד הסכמה ישראלית ופלסטינית שתביא לסופיות סכסוך ותביעות (גישת אנאפוליס ואוסלו); או (2) גישת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים (מפג"ז) תחילה שהוצגה במפת הדרכים. את המפג"ז ניתן לכונן על יסוד הסכם ישראלי-פלסטיני או באמצעות תהליך של בינוי שיטתי של כוחותיה ויכולותיה של הרש"פ בגדה עד כדי הכרה בה כמדינה. לאחר כינון המפג"ז יעוצב מצב הקבע בראש ובראשונה על בסיס היחסים בין שתי המדינות.

  • אופק מדיני: איך מגדירים את מתווה מצב הקבע או עקרונות הסדר הקבע? - אופק מדיני נתפס כתנאי הכרחי ליציבות בגדה ולהתקדמות בתהליך המדיני. מכון ראוּת מזהה שתי גישות בסיסיות להגדרת אופק זה: גישת המתווה המוסכם שהוא תוצאה של מו"מ ישראלי-פלסטיני (כפי שהיה באוסלו או באנאפוליס) או אופק מדיני שמגיע מבחוץ (כגון רעיונות קלינטון, נאום גן הוורדים של בוש או היוזמה הערבית לשלום).

  • איך מתמודדים עם חמאס? - למרות מאמציה הרבים של ישראל, חמאס מצליח לבצר את שלטונו בעזה ולזכות להכרה זוחלת בשלטונו. האתגרים שיוצר חמאס לישראל מורכבים ובראשם: (1) מה החלופה לשלטונו?; (2) איך מגיעים להפסקת אש ומונעים מחמאס להתחמש?; (3) איך מקיימים תהליך מדיני לנוכח המשבר החוקתי הפלסטיני?; (4) כיצד ניתן להסיר את האחריות מעל עזה אם לא פותחים את מעברי הגבול?; (5) מה ההשלכות האסטרטגיות של עסקת שליט?.

  • כיצד מתמודדים עם המשבר החוקתי הפלסטיני? - גיבוש מענה למשבר זה הוא תנאי הכרחי לכל תהליך מדיני שמוביל לרגע של מבחן חוקתי ופוליטי בצד הפלסטיני. בהקשר זה, שתי האפשרויות הן: אחדות פלסטינית באמצעות ממשלת אחדות לאומית או עיגון הפיצול בין עזה לגדה באמצעות ישות חוקתית זמנית בגדה שהיא השליט שם.

  • מה הקשר בין עזה לגדה: יחידה פוליטית אחת או שתי ישויות נפרדות? - העיקרון שעזה והגדה הן יחידה פוליטית אחת (single territorial unit) היה ונותר אבן יסוד של התהליך המדיני למרות שמאז השתלטות חמאס על עזה נוצרו שתי יחידות טריטוריאליות ופוליטיות נפרדות. כל הסכם עם אש"ף צפוי לשוב ולעגן עיקרון זה ולהתנגש עם המאמץ הישראלי לפצל בין עזה לגדה.

  • מה מעמד הסכם הביניים (9/95)? מה הבסיס ההסכמי למדיניות ישראל בגדה? - הנחות העבודה של הסכם הביניים, שמטיל מגבלות רבות על כוחותיה וסמכויותיה של הרש"פ, נשחקו בשנים האחרונות. לכן, ישראל יכולה להמשיך ולראות בהסכם זה את המסגרת שמסדירה את היחסים בינה לבין הרש"פ בגדה או לפרוץ את הגדרותיו באמצעות הסכם חדש או על בסיס הסכמות והבנות.

  • כיצד מקדמים את 'השלום הכלכלי'? - מכון ראוּת מזהה מספר אפשרויות: מחוות כגון הסרת מחסומים, הקלת סידורי התנועה ועידוד משקיעים והשקעות; חיזוק המוסדות, הכוחות והסמכויות הקיימים של הרש"פ בגדה במסגרת ההסכמים הקיימים; או העברת כוחות וסמכויות בתחומי פיתוח כלכלי מעל ומעבר לאלו הקיימים מכוח הסכם הביניים (ר' לעיל).

  • מאחזים והתנחלויות - ניסיון העבר מצביע על כך שככל שישראל מציגה מחויבות אמינה למהלך מדיני רחב יותר, כך פוחתת הנטייה של ארה"ב להתכתש עם ישראל על נושאים שנתפסים 'כטקטיים' כגון פירוק מאחזים או התנחלויות. ולהיפך.

7. מה צריכה או יכולה להיות האסטרטגיה הישראלית? מכון ראוּת מזהה שלוש אפשרויות שניתן לשלב ביניהן:

  • גישת אוסלו ואנא פוליס: חתירה להסכם קבע שמטרתו יישוב הסוגיות התלויות ועומדות והצהרה על סוף הסכסוך וסופיות התביעות. הסדר כזה יביא לכינונה של מדינה פלסטינית בגבולות קבע לקראת כינון מצב הקבע בין ישראל לפלסטינים;

  • מפת הדרכים: חתירה לכינון מדינה פלסטינית בגבולות זמניים בהסכם עם הפלסטינים. מצב הקבע יתגבש בעיקר על יסוד היחסים בין ישראל לפלסטין; או

  • ללא הסכם: שדרוג מעמדה המדיני של הרש"פ בגדה עד כדי הכרה מעשית בה כמדינה. מצב הקבע יתגבש בעיקר על יסוד מערכת היחסים בין ישראל לפלסטין.

לפירוט ראו הטבלה בגוף המסמך.

8. המשבר החוקתי הפלסטיני הוא המפתח לעיצוב התהליך המדיני - זהו משבר אידיאולוגי, חוקתי ופוליטי שלובה בשפיכות דמים, ומבוסס על הפיצול הפיזי והשלטוני בין עזה לגדה.

9. בשל המשבר החוקתי, הסכם עם אבו-מאזן שמטרתו לעגן את עקרון שתי המדינות עלול דווקא להביא לקריסתו. לכן, יש להימנע מהסכם שמובא לאשרור בצד הפלסטיני וגם מ'הסכם מדף' שנחתם אבל לא מאושרר (כפי שהיה עם באשיר ג'ומאייל). קיימת הסתברות גבוהה שהסכם שיובא לאשרור - במשאל עם או בהצבעה - לא יאושרר, או שתוצאות ההצבעה יהיו שנויות במחלוקת שעלולה לערער את יסודות הרש"פ ואף להביא לקריסתה ולחידוש נוכחות צה"ל במרכזי האוכלוסייה בגדה.

במקביל, ישראל צריכה להיזהר ממצב שבו ההסכם שייחתם בראשי תיבות בין ראש הממשלה לבין אבו-מאזן יישאר תלוי ועומד ללא אשרור הגופים החוקתיים הרלוונטיים באש"ף. זהו מצב שדומה בצורה מסוכנת להסכם השלום בין ישראל לבין לבנון שנחתם בשנת 1982 עם באשיר ג'ומאייל.

10. לנוכח ניתוח זה, המסקנה של מכון ראוּת היא שהאסטרטגיה המדינית של ישראל בתהליך המדיני עם הפלסטינים צריכה להתבסס על ההיגיון של שדרוג הרש"פ בגדה לקראת הפיכתה למדינה על יסוד המתווה של מפת הדרכים ולאור העקרונות הבאים:

  • מחויבות לעיקרון של שתי מדינות לשני עמים: ישראל היא מדינה יהודית והמדינה הפלסטינית היא מדינה ערבית;

  • מחויבות להסכמים הקיימים - כולל הסכמי קמפ-דיוויד 1979, תהליך מדריד, הסכמי אוסלו ומפת הדרכים - שאמורים להביא לסיום השליטה הישראלית באוכלוסייה הפלסטינית תוך מתן מענה לצורכי הביטחון של ישראל;

  • המשך בינוי הכוחות והיכולות של הרש"פ בגדה, מעל ומעבר לאלו שנקבעו בהסכם הביניים, בדגש על פיתוח כלכלי ואזרחי;

  • הדרך למצב הקבע עוברת דרך השלב השני של מפת הדרכים. כשיבשילו התנאים, הרש"פ תהפוך למדינה באמצעות הסכם או על יסוד הכרה ישראלית ואמריקנית;

  • ישראל תאפשר ליו"ר הרש"פ לערוך שינויים חוקתיים בגדה, שיאפשרו יצירת מבנה חוקתי זמני (שיטת בחירות, פרלמנט וממשלה) לצורך יצירת כתובת מדינית בגדה;

  • ישראל תקפיא בניית מאחזים והרחבת התנחלויות עד לדיון על גבולות הקבע;

  • אם נדרש אופק מדיני, ארה"ב תספק אותו (בדומה לרעיונות קלינטון, נאום גן הורדים של בוש או היוזמה הערבית לשלום). בעת הנוכחית ועד לפתרון המשבר החוקתי יש להימנע מהסדר קבע או הסדר ביניים שיעמיד את המערכת הפלסטינית במבחן שהיא עלולה להיכשל בו ;

  • מצב הקבע יתגבש באמצעות מספר הסכמים בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית בסוגיות התלויות ועומדות ביניהן;

  • סוגיית הפליטים תיפתר במסגרת המדינה הפלסטינית; ישראל ואש"ף ידונו בסוגיות שנוגעות לכלל העם הפלסטיני, אם תיוותרנה סוגיות כאלה.

למסמך המלא לחצו כאן.