האם ניתן לעגן את דרישות הביטחון של ישראל בהסכם מדף?

עמידה של ישראל על דרישותיה הביטחוניות, המחייבות פגיעה בריבונות של המדינה הפלסטינית, עלולה לעלות במחיר של אי- השגת הסכם קבע.

למסמך PDF הקש כאן

תמצית ההתרעה

במהלך המשא ומתן עם הפלסטינים בתהליך אוסלו (1993-2001) הציגה ישראל חבילה של דרישות ביטחוניות שכללה, בין השאר, את פירוז המדינה הפלסטינית, שליטה ושימוש במרחב האווירי, בקרה על המעטפת של המדינה הפלסטינית והקמת תחנות התרעה בשטחה.

חבילת דרישות אלה התבססה על שורה של הנחות עבודה שבבסיסן התפיסה שהיעד של המאבק הלאומי הפלסטיני הוא הקמת מדינה עצמאית, ולפיכך הפלסטינים יהיו מוכנים לוותר על סממנים של ריבונות.

אולם בשנים האחרונות נשחקת הרלוונטיות של הנחות העבודה הישראליות: פלסטינים מכל קצוות הקשת הפוליטית מערערים על התבונה שבהקמת מדינה פלסטינית. בעוד חלק מתנגדים לכינון מדינה פלסטינית לצד ישראל התנגדות אסטרטגית ואידיאולוגית, אחרים עושים זאת מטעמים טקטיים ומתוך הבנה שהאינטרס של ישראל לסיים את השליטה בפלסטינים ייאלץ אותה להתפשר בתביעותיה. כך או כך, המשמעות הנגזרת מכך היא שנכונות הפלסטינים להסכים לוויתורים על סמכויותיהם הריבונויות הולכת ופוחתת.

בנסיבות אלה, האתגר הניצב בפני ממשלת ישראל וצוות המשא ומתן שלה הוא לאזן בין הצורך לסיים את השליטה באוכלוסייה הפלסטינית בגדה לבין חשיבותם של סידורי הביטחון. לפיכך, הדילמה הבסיסית של ישראל היא הכרעה:

  • בין ההיגיון הצבאי, המחייב פגיעה בריבונות הפלסטינית והמשך נוכחות ישראלית בגדה - גם במחיר של העדר הסכם עם הפלסטינים וחשיפה הולכת וגוברת לאסטרטגיה החותרת להביא לקריסתה של ישראל מבפנים על בסיס שליטתה באוכלוסייה הפלסטינית;

  • לבין ההיגיון המדיני, המחייב את סיום השליטה באוכלוסייה הפלסטינית - גם במחיר של צמצום משמעותי של הנוכחות הצבאית בשטח הפלסטיני וקירוב סכנת הקסאמים למרכז הארץ. היגיון זה מחייב את ישראל לזהות את ליבת הדרישות הביטחוניות שלה, שבלעדיהן עדיף שלא יושג הסכם, ולהתמקד בהן.

מבוא ותכולה

ישראל ואש"ף נושאים ונותנים בימים אלה על 'הסכם מדף' שיישומו יידחה עד שיבשילו התנאים לכך.

מסמך זה עוסק בהשלכות של הדרישות הביטחוניות של ישראל על סיכויי ההצלחה של המשא ומתן. מטרתו לחדד את השאלה המרכזית של הביטחון הלאומי שעולה במשא ומתן.

במסמך יוצגו מגמות ששוחקות את הנחות היסוד הישראליות שעיצבו את דרישות הביטחון שלה מהפלסטינים. דרישות אלה עוצבו במהלך המשא ומתן שהתקיים בין השנים 1993-2001.

תוצאה אפשרית של שחיקה זו היא שדרישות הביטחון של ישראל עלולות להפוך לאבן הנגף העומדת בפני האפשרות להגיע להסכם קבע או לסיום השליטה בפלסטינים.

דרישות הביטחון של ישראל בתהליך אוסלו

בתהליך אוסלו ובמשא ומתן על הסכם הקבע בין ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק לבין הפלסטינים (1999-01), דרשה ישראל שורה של דרישות ביטחוניות לגבי 'מצב הקבע'. דרישות אלה נתפסו כחיוניות להבטחת בטחונה של ישראל. משמעותן הייתה הטלת הגבלות על ריבונות הרשות הפלסטינית והמדינה הפלסטינית העתידית. הדרישות המרכזיות היו:

  • פירוז המדינה הפלסטינית1 - נושא זה כלל הגבלות על הכוחות הצבאיים של הישות הפלסטינית, על כניסת כוחות זרים לפלסטין ועל ייבוא וייצוא נשק.

  • סידורים ביטחוניים מיוחדים במשטר הגבול ובכלל זה במעטפת החיצונית של הישות הפלסטינית (בגבול עם מצרים וירדן וכן בנקודות הכניסה לישות הפלסטינית מהים, מהאוויר ובגבולותיה היבשתיים) ולאורך הגבול עם ישראל.

  • הגבלה על זכות המדינה הפלסטינית לכרות בריתות צבאיות.

  • שליטה ישראלית במרחב האווירי והאלקטרומגנטי ושימוש בהם.

  • היערכות ישראלית בשטח פלסטין בזמן חרום - נושא זה כולל: (1) אתרים צבאיים להיערכות צה"ל בבקעה ולאורך צירים חשובים בעיתות חירום; (2) צירים יעודים לתנועת צה"ל לאורך הגדה ולרוחבה.

  • תחנות התרעה מוקדמת של צה"ל בשטח המדינה הפלסטינית.

בהסכמים הקיימים בין ישראל לאש"ף נקבעו מספר עקרונות לשמירת הפירוז בתקופת הביניים שאמורה הייתה להוביל להקמת מדינה פלסטינית מפורזת במצב הקבע.2 עקרונות אלה כללו מגבלות על החימוש,3 איסור על כניסתם של כוחות צבא זרים או כוחות חמושים לרש"פ,4 והמשך האחריות הישראלית לביטחון חוץ ולמעברי הגבול.5

במהלך המשא ומתן על הסדר הקבע (1999-01) התנגדו הפלסטינים לדרישות הביטחוניות של ישראל שגובשו לאור העקרונות הנ"ל. אולם, עפ"י דיווחים שונים, בנושא זה הייתה התקדמות במשא ומתן במהלך פסגת קמפ-דיוויד.6

הנחות היסוד בתהליך אוסלו בנוגע לסוגיית הביטחון

הנחות היסוד שעיצבו את דרישות הביטחון של ישראל בתהליך אוסלו היו:

  • מטרת המאבק הלאומי הפלסטיני היא הקמת מדינה עצמאית ומימוש הזכות להגדרה עצמית.

  • אש"ף הוא הגוף המייצג את התנועה הלאומית הפלסטינית מתוקף מעמדו כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני כולו. ומכאן שעמדותיו בנוגע להקמת המדינה הפלסטינית וטיבה מגדירה את עמדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית כולה.

  • הקמתה של מדינה פלסטינית היא קלף ישראלי במשא ומתן - ישראל היא הצד 'החזק' במשא ומתן שעמדתו תקבע האם תוקם מדינה פלסטינית. לכן מימוש החזון הפלסטיני תלוי בישראל. בשנת 1999 איימה ישראל כי הכרזה פלסטינית חד-צדדית על כינונה של מדינה תגרור תגובה ישראלית קשה. ואכן, מהלך פלסטיני זה לא התרחש.

  • הפלסטינים מבינים שישראל תיסוג רק כשיובטחו האינטרסים הביטחוניים שלה - ישראל מוכנה ל'ויתורים כואבים' - לנסיגה משטחי מולדת ולכינון מדינה פלסטינית - רק אם יובטחו האינטרסים הביטחוניים.

  • הסכם קבע שמבטיח את האינטרסים הביטחוניים של ישראל הוא בר-השגה משום שהפלסטינים יסכימו לריבונות מוגבלת - הרצון הפלסטיני העז להביא לכינונה של מדינה יביא אותם להסכים לריבונות מופחתת ולסידורי ביטחון מרחיקי לכת על בסיס העיקרון של 'שתי מדינות לשני עמים'.

שחיקת הנחות היסוד הביטחוניות ועליית החמאס

הנחות היסוד של תהליך אוסלו נשחקו לנוכח המגמות האלה:

  • מגמה של 'היפוך' בעמדת הפלסטינים ביחס לכיבוש7 - בשנים האחרונות גובר קולם של אלה המקדמים את רעיון פירוק הרש"פ בגדה מטעמים אידיאולוגיים או אסטרטגיים.

    לראייתו של זרם זה, פירוק הרשות יעמיס על כתפי ישראל את מלוא הנטל הכלכלי והפוליטי של הכיבוש ועשוי להביא להסתלקותה המוחלטת ללא תנאי משטחי הגדה או לקריסתה של ישראל מבפנים, כפי שקרסה דרום אפריקה הלבנה.

    קריאה זו מהדהדת בקרב החברה הפלסטינית לנוכח הייאוש הרווח מהתהליך המדיני, לנוכח התוהו ובוהו החברתי, הפוליטי והכלכלי ברש"פ ולנוכח הספקות הגוברים אודות מידת ישימות של עיקרון 'שתי מדינות לשני עמים' בשל ההתנחלויות ועמדותיה של ישראל.

  • התנגדות עקרונית לכך שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת - בסוף שנות התשעים גברה ההתנגדות הפלסטינית לעיקרון הפירוז החד-צדדי, משום שמשמעותה היא שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת מכוחות פלסטינים אך לא מכוחות ישראלים או בין-לאומיים.

  • השחיקה במעמדו של אש"ף והתפוררות התנועה הלאומית הפלסטינית - מעמדו של אש"ף כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני ויכולתו לייצג את התנועה הלאומית ולקבל החלטות בשם העם הפלסטיני נשחקים לנוכח הפיצול הפוליטי הפלסטיני הפנימי.

  • מדינה פלסטינית היא אינטרס ישראלי קיומי - ההצהרה "שתי מדינות או שישראל גמורה" של רה"מ אולמרט (הארץ, 29/11/07) היא הביטוי הברור ביותר להכרה מתחדדת בשנים האחרונות שסיום השליטה באוכלוסייה הפלסטינית והקמתה של מדינה פלסטינית הם אינטרס ישראלי קיומי.

  • ההתנתקות: נסיגה, גם תחת אש - בהתנתקות מעזה (8/05), ישראל אותתה שהיא 'לא מחכה' לפלסטינים ומוכנה לסגת משטחים פלסטיניים עוד לפני שהובטחו האינטרסים הביטחוניים שלה. זאת כדי להסיר את האחריות מעל האוכלוסייה הפלסטינית. על רקע זה, פלסטינים רבים מפקפקים בהיגיון להגיע לפשרות מהותיות על הריבונות הפלסטינית.

  • הפלסטינים כבר לא מוכנים לקבל מדינה 'בכל מחיר' - בשנים האחרונות גוברים הקולות בקרב הפלסטינים הקוראים שלא להסכים להקמת מדינה פלסטינית אלא אם יובטחו זכויותיה המלאות עפ"י המשפט הבין-לאומי, גבולותיה הסופיים וסממני ריבונות מלאים.8

    הביטוי הבולט לתהליך זה הוא ה'היפוך' בעמדת הפלסטינים כלפי רעיון המדינה בגבולות זמניים: בעבר, חתרו הפלסטינים לכונן מדינה (גם בגבולות זמניים); מאז פברואר 2005, פת"ח ואש"ף דוחים חלופה זו ומכנים אותה 'מלכודת'.9

השלכות השתלטות החמאס על עזה (6/07) על דרישות הביטחון של ישראל - הרלוונטיות של הדרישות הביטחוניות של ישראל, ובראשם הדרישה לפירוז המדינה הפלסטינית, נשחקו עוד יותר לאחר כינון 'מדינת החמאס' בעזה. למציאות זו יש כמה מאפיינים:

  • חמאס מתנגדת לסדר היום של המשא ומתן - חמאס מתנגדת אידיאולוגית 'להסדר קבע' עם ישראל אשר מכיר בזכותה להתקיים ומביא לסיום הסכסוך. לכן, חמאס פועלת לקעקע את הלגיטימציה של הסכם כזה ובמידת הצורך תפעל להכשיל את תהליך אשרורו או את יישומו.

  • החמאס עשויה להיות שותפה להסכם רק על 'מדינה פלסטינית חמושה' - החמאס עשויה להיות שותפה להפסקת אש ארוכת טווח שבמסגרתה תוקם מדינה פלסטינית. ואולם, היא צפויה להתנגד לכל הסכם שיעגן את דרישות הביטחון של ישראל ויפגע בריבונות הפלסטינית.

  • עזה כבר חמושה עד צוואר - קשה לדמיין הסכם שבמסגרתו החמאס מוותרת על נשקה ומסכימה לפירוז. זאת במיוחד לנוכח אתוס המאבק10 וההשראה של 'מודל חזבאללה' בלבנון.11

הדילמה של ישראל: מהו האיום ומה המענה?

המשמעות של המציאות המשתנה היא שהנכונות הפלסטינית להסכים לדרישות הביטחון של ישראל פחתה מאוד בהשוואה לתהליך אוסלו. מציאות זו נגזרת מעמדות רווחות בקרב הפלסטינים בשתי רמות:

  • ברמה האסטרטגית, גוברים הספקות בנוגע ליעד של התנועה הלאומית הפלסטינית להקים מדינה עצמאית לצד ישראל;

  • ברמה הטקטית, הפלסטינים מבינים שלישראל אינטרס עליון לסיים את השליטה בהם, ולכן היא זו שתיאלץ להתפשר בסוגיות הביטחון.

לכן הדילמה המרכזית של ישראל היא:

  • בין הקפדה על דרישות הביטחון, גם במחיר של אי הגעה להסכם, המשך השליטה באוכלוסייה הפלסטינית וחשיפה גוברת לאסטרטגיה שחותרת להביא לקריסתה של ישראל;[12]

  • לבין פשרות ביטחוניות מרחיקות לכת שנועדו להביא לכינונה של מדינה פלסטינית ולהסיר את האחריות מעל האוכלוסייה הפלסטינית בגדה;

דילמה זו נוצרת מאחר שהסכסוך עם הפלסטינים מגלם בתוכו שני איומים שונים בתכלית:

  • מצד אחד, האיום הביטחוני שנובע מהקמת מדינה פלסטינית חמושה, מפעילות טרור, מירי תלול מסלול על תושבי ישראל ומשימוש של צבאות זרים בשטח 'פלסטין' נגד ישראל;

  • מצד שני, האיום המדיני של 'המדינה האחת' שנובע מהשילוב בין החרפת המאזן הדמוגראפי מבחינת ישראל לבין החשש שכישלון התהליך המדיני יהווה מכה אנושה לפרדיגמת 'שתי המדינות' ויקדם שיח הקורא לפתרון של 'מדינה אחת'.

כיווני חשיבה ופעולה

ביסוס תפיסת ביטחון לאומי מתוך גבולות ישראל - על ישראל להיערך לאפשרות שהיא תאלץ לסגת מן הגדה למרות שדרישתה לפירוז תתממש באופן חלקי בלבד או לא תתממש כלל. לפיכך, על ישראל להיערך לגיבוש תפיסת ביטחון לאומי כוללת כלפי הפלסטינים, שמבוססת על הרתעה ועל הפעלת הכוח הצבאי מתוך שטח ישראל ולא על הסדרים במעטפת החיצונית של הפלסטינים.

הבחנה בין עיקר לתפל - לא כל הדרישות הביטחוניות חשובות באותה מידה. לדוגמה, דרישותיה של ישראל במרחב האווירי נראות חיוניות יותר מהדרישות לשטחי היערכות. לכן על ישראל להבחין בין הדרישות הביטחוניות החשובות יותר לבין אלה שפחות, ולמקד בעניינן את השיחות.

שינוי סדר היום של המשא ומתן באמצעות יצירת חבילות של 'תן וקח' סביב הדרישות הפלסטיניות לחדור את המרחב הריבוני הישראלי - ישראל תוכל 'למנף' את התביעות הפלסטיניות לחדור לשטח הריבוני הישראלי (מעבר בטוח, מתקן התפלה, שימוש בנמלי אוויר וים ועוד) כ'קלף מיקוח' להשגת ויתורים מהצד הפלסטיני בנושאים הביטחוניים.13

לדוגמה, יצירת זיקה בין כינון מעבר בטוח בין הגדה לרצועה בשטח ישראל לבין השימוש הישראלי במרחב האווירי הפלסטיני עשויים להבטיח תביעה ישראלית זו.

חילופי שטחים עם מצרים כתנאי למימוש הסדר פירוז - המציאות ברפיח מנעה, מונעת ותמנע אכיפת הסדרי פירוז בעזה. לכן, אם ישראל עומדת על עיקרון הפירוז עליה לשקול חילופי שטחים באזור עזה כך שהגבול בין עזה לסיני יעבור ממערב לרפיח. בתמורה, ישראל תיתן למצרים שטח מהנגב שייחשב כפיקדון לקראת חילופי השטחים בגדה.


1 עקרון הפירוז בא לידי ביטוי בהסכמי ביניים שונים ובמודלים שונים להסכמי קבע בין ישראל לפלסטינים:

  • הבנות פנים-ישראליות ביחס להסכם הקבע: הסכם ביילין-איתן (1/97), סעיף 2(1).

  • הסכמים בין ממשלת ישראל לאש"ף: הצהרת העקרונות (9/93), סעיף VIII; הסכם עזה-יריחו (5/94) סעיפיםVIII, IX, XXI; הסכם הביניים (9/95) סעיף XIV; מזכר נהר וואי (10/98) סעיף II; מזכר שארם-א- שיח' (9/99) סעיפים VI, VIII.

  • עמדות ישראל במשא ומתן בקמפ-דוויד 2000: ר' "טיוטת הסכם מסגרת על מצב הקבע" (מעודכן ל-9/00), סעיף (5.56).

  • הסכמים לא-רשמיים בין גורמים ישראלים ופלסטינים: הבנות ביילין-אבו מאזן (10/95) סעיף IV; המפקד הלאומי: הצהרת העקרונות בין עמי איילון וסרי נוסייבה (7/02) סעיף V; יוזמת ז'נבה (10/03) סעיף V, ותוכנית השלום של קלינטון (12/00), סעיף ביטחון.

2 בהצהרת העקרונות (9/93) הוסכם שהפלסטינים יקימו "כוח משטרתי חזק" שתפקידו שמירה על הביטחון הציבורי (סעיף VIII- סדר ציבורי וביטחון). עיקרון השליטה הישראלית במעטפת החיצונית והמגבלות הביטחוניות על הפלסטינים הופיעו גם בהסכם עזה-יריחו (סעיף VIII: הסדרים בדבר ביטחון וסדר ציבורי (ובהסכם הביניים (פרק 2, סעיף XII, הסדרים לביטחון וסדר ציבורי).

3 הסכם הביניים, סעיף XIV - המשטרה הפלסטינית, וכן נספח I - פרוטוקול בנושא היערכות מחדש והסדרי ביטחון, סעיף 4 (5), הגבילו את כמות הנשק, התחמושת והציוד הצבאי של הרש"פ.

4 ההסכמים קבעו שהכוחות החמושים היחידים בעזה ובגדה יהיו כוחות צה"ל וכוחות הביטחון הפלסטינים. ר' הסכם הביניים, פרק 2: היערכות מחדש והסדרי ביטחון, סעיף XIV (3,4). בטיוטה להסכם הקבע (9/00) וביוזמת ז'נבה מופיע גם איסור מפורש על כריתת בריתות צבאיות עם מדינות זרות (ר' טיוטה להסכם הקבע: סעיף 5 (59), סעיף 2 (17); יוזמת ז'נבה: סעיף 5 (ב. III).

5 הסכם הביניים (ר' נספח I, סעיף VIII (1.א) (2.ב.1) קבע שישראל תשלוט שליטה מלאה בגבול בין הגדה ועזה לבין ירדן ומצרים ובמעברי הגבול.

6 שליחו המיוחד של הנשיא קלינטון, דניס רוס, כותב בספרו שערפאת דחה אמנם אפשרות של נוכחות ישראלית בבקעת הירדן אבל הסכים לנוכחות של צדדים שלישיים בגבול (ר'D. Ross, The Missing Peace, New York: Farrar, Straus and Giroux, 2004, pp.702-703.). בהמשך רוס כותב: "We made headway on the first set of security issues: Israeli early-warning stations in the West Bank, airspace - Israeli needs to be reconciled with Palestinian civilian air usage - and joint and cooperative responses to terrorism. On the second set of issues - demilitarization of the Palestinian state and an Israeli and international presence in the Jordan Valley - we had mixed results. Palestinians had more of a problem with the symbolism of not having an army than with the practicality of limiting their forces and the weapons they could posses (see: Ross, p.702).

גם גלעד שר כותב בספרו שהפלסטינים הסכימו לשתי תחנות התראה "אבל לא לשלוש" (ר' שר, במרחק נגיעה: המשא ומתן לשלום 1999 - 2001: עדות, (ידיעות אחרונות, 2001), עמ' 220-226.

7 ר' מסמך מכון ראות: "ההיפוך ביחס לכיבוש: אתגר חדש לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל"; על החששות של ישראל מפני היפוך כזה ר' מאמרו של עקיבא אלדר, הארץ, 22/2/08.

8 ר' למשל מאמרו של אחמד ח'אלידי שפורסם ב"גארדיאן", 13/12/07: "קיים ספק בקרב הפלסטינים בנוגע לאפשרות המעשית ליישם פתרון על בסיס עיקרון החלוקה לשתי מדינות. הדרישה של התנועה הלאומית הפלסטינית להקים מדינה היא תוספת חדשה יחסית לדרישה הבסיסית שעוצבה לאחר 1948 שהיא 'השיבה'.

לנוכח התנאים שמציבים ישראל וגורמים בקהילה הבין-לאומית לכינון מדינה פלסטינית, הפלסטינים צריכים לומר "תודה, אבל לא תודה". החלופה שמציע ח'אלידי לפלסטינים היא לדרוש "פתרון המבוסס על שוויון ושותפות אמיתית בחלוקת הארץ".

הדברים שכותב ח'אלידי חשובים במיוחד משום שלמרות שמקום מגוריו בלונדון, הוא נחשב לאחד מיועציו הקרובים ביותר של אבו מאזן ומזוהה עם 'עיקרון הפשרה ההיסטורית' שבבסיסו פתרון 'שתי המדינות'.

9 בשנת 1988 הכריזו הפלסטינים על כינונה של מדינה (הכרזת אלג'יר) למרות שלאש"ף לא הייתה כל דריסת רגל בשטחי הגדה והרצועה. לאורך תהליך אוסלו ועד שנת 2000, תבעו הפלסטינים את שדרוג מעמדה של הרש"פ ואיימו לעשות זאת אף באופן חד-צדדי עוד לפני שנקבעו גבולותיה הסופיים (5/99, 9/00, 11/00 לדוגמה).

ואולם, בשנים האחרונות גוברים הקולות בקרב הפלסטינים הקוראים שלא להסכים להקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים (מפג"ז). מגמה זו באה לידי ביטוי כאשר יו"ר הרש"פ אבו מאזן דחה בפברואר 2005 את השלב השני של מפת הדרכים הקורא להקמתה של מפג"ז (ניו-יורק טיימס, 14/2/05); גם הוועידה המרכזית של הפת"ח (30/6/05) החליטה לדחות את רעיון המפג"ז וצידדה בהקמתה של מדינה פלסטינית עם ריבונות מלאה.

10 אתוס המאבק הפלסטיני הוא תפיסה פלסטינית רווחת אשר שוללת את זכותה של ישראל להתקיים וקוראת להקמת מדינה פלסטינית בכל שטח 'פלסטין ההיסטורית' ע"י שימוש בכלים דיפלומטיים, פוליטיים וצבאיים.

11 חזבאללה רואה עצמו חלק ממערך ההתנגדות וטוען שהוא ממשיך להחזיק בנשקו כדי להגן על לבנון מפני תוקפנות ישראלית, ומשום שצבא לבנון אינו מסוגל לעשות זאת. לא צפוי שחמאס, שהיא חלק ממערך ההתנגדות, תסכים לוותר על נשקה, במיוחד אם לממשל המרכזי לא יהיה צבא. (ר' גם מסמך מכון ראות: "תקדים חזבאללה - הסדרי פירוז").

12 ר' את נאומה של שרת החוץ לבני בכנס הרצליה (מתוך אתר משרד החוץ, 22/1/07): "בטרם כניסה לכל תהליך צריך להגדיר מראש את האינטרסים האלה (הביטחוניים). אלה אינטרסים שלא רק עוסקים במונחי קרקע וגבול, אלא עוסקים, בין היתר, בשאלה מה יהיו מאפייניה של המדינה הפלסטינית העתידית, באופן שיבטא את צורכי ישראל, יגן עליה, לא יקים מדינת טרור בצדה, פירוז, מעברים, תשתיות .. אינטרסים שיתקיימו בכל תהליך, תהא כותרתו אשר תהיה. ואנחנו נצטרך גם להחליט ... איזה אינטרסים אנחנו צריכים לשמור ולא נסכים לוותר עליהם גם במחיר של פיצוץ משא ומתן".

13 הגדרת סדר היום של המשא ומתן וחלוקת קבוצות העבודה לפיו משפיעים על טיב ועל הסיכוי להשיג הסכם. זאת, משום שכל קבוצת עבודה נוטה ליצור 'חבילה' של הסדרים בעלי היגיון פנימי של 'תן וקח'. באוסלו, וככל הנראה גם לפי החלוקה הנוכחית של המשא ומתן, נדונות הדרישות ההדדיות של ישראל והפלסטינים להשתמש אחת במרחב הריבוני של השנייה בקבוצות משא ומתן נפרדות. כך, לדוגמה, הדרישה הפלסטינית למעבר בטוח נדונה בקבוצת העבודה הטריטוריאלית, בעוד שהדרישה הישראלית לשליטה במרחב האווירי נידונה בקבוצת העבודה הביטחונית.