המדיניות המאקרו כלכלית של ישראל נהנית ממחמאות רבות מקרן המטבע הבין-לאומית ומממשלות זרות. הגרעון קטן, האינפלציה נמוכה, החוב לאומי הולך וקטן והאבטלה יורדת. ולמרות זאת,הבעיה של ישראל היא בחולשת הממשל שלה.

המגזר הפרטי הישראלי הוא בין המתקדמים בעולם בעוד שהמגזר הציבורי שלנו הוא בין החלשים בקרב המדינות המפותחות. עפ"י נתוני מדד התחרותיות העולמי (Global Competitiveness Index) של הפורום הכלכלי העולמי (World Economic Forum) בשנת 2006 המגזר הפרטי בישראל דורג במקום השמיני בעולם מבחינת רמת התחכום של הכלים הפיננסיים שלו, זמינות כוח אדם איכותי או רמת הניהול. לעומת זאת, המגזר הציבורי ממוקם בתחתית רשימת המדינות המפותחות, במקום העשרים ותשעה.

משמעות הנתונים האלה ברורה: המנוע של הצמיחה והשגשוג בישראל הוא המגזר הפרטי. המגזר הציבורי הוא המעצור. הפער ביניהם הוא הגדול ביותר בהשוואה לכל המדינות המפותחות.

גודלו היחסי של המגזר הציבורי מחריף את הבעייה עוד יותר. למרות הצטמקותו בשנים האחרונות, הוא מהווה למעלה מ- 45% מן התוצר. במילים אחרות, רמת החשיפה של ישראל לחולשות של המגזר הציבורי שלה היא גבוהה ביותר.

הפער בין המגזר הציבורי לפרטי בא לידי ביטוי בתחום ההיטק. ישראל ממוקמת במקום הראשון בעולם במחקר ופיתוח. רובה הגדול של השקעה זו נעשה על ידי המגזר הפרטי. אבל חלק גדול מן הידע שמפותח בישראל הופך לתעשייה במדינות אחרות. נכון שהיותה של ישראל רחוקה מן השווקים הבין-לאומיים היא סיבה מרכזית לכך. אך גם חוסר היעילות של המגזר הציבורי, איטיותו המופלגת וחוסר המהימנות שלו באספקת התשומות החיוניות לפיתוח עסקי כגון חקיקה, רגולציה, רשיונות, זכיונות, תשתית או הסכמים בין-לאומיים תורמת תרומה משמעותית להחלטתם של יזמים רבים שלא לתרגם את המצאותיהם לתעשייה שמעסיקה רבים.

דוגמא נוספת היא למשמעויות מרחיקות הלכת של חולשת הממשל בישראל היא בעיית שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה. התוצר הממוצע לנפש בישראל הוא מהנמוכים בקרב המדינות המפותחות. אלא שהפיריון לעובד בישראל גבוה למדי. יש המעריכים את העובד הישראלי כאחד מעשרת העובדים היצרניים בעולם. שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה הוא בעיה פוליטית בעיקרה שפתרונה ברור: יש להעלות את שיעור המועסקים בקרב החרדים והערבים. ברורה גם הסיבה לכך שישראל מדשדשת בתחום זה: חולשת הממשל, קוצרן של הקדנציות הפוליטיות וחוסר יציבותן והפיצול בממשלה ובכנסת.

לאחרונה, ביקר בישראל פרופ' ריקרדו האוסמן, אחד הכלכלנים החשובים בעולם המתמחה בסוגיית הצמיחה הכלכלית. בסיכום ביקורו אמר פרופ' האוסמן כי רמת התסכול מביצועי הממשל בישראל יחודית. במדינות רבות המגזר הפרטי מבקר את המגזר הציבורי על חוסר יעילותו. המיוחד בישראל הוא שגם בלב ליבו של המגזר הציבורי ואף בקרב בעלי תפקידים בכירים ביותר קיימת ספקנות רבה ביחס ליכולתה של הממשלה לקבל החלטות ולבצען ביעילות.

מה המכנה המשותף בין הטיפול בעוני, חולשת הפריפריה, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה במגזר הערבי והחרדי, מערכות התחבורה המתסכלות, משבר החינוך ואכיפת החוק? התשובה היא שכל הנושאים האלה מחייבים שיתוף פעולה בין-זרועי מתמשך של הממשלה וסוכנויותיה בתכנון, בקבלת החלטות ובביצוע ונדרשים שינויים מערכתיים בסדרי עדיפויות ובתבניות התנהלות. ואכן, בכולם, ישראל מדשדשת.

ללא חיזוק היכולת למשול ישראל תתקשה לקפוץ מדרגה. אם חפצי שגשוג אנחנו, עלינו לשנות את שיטת הבחירות להבטיח קדנציות ארוכות ויציבות יותר ולצמצם את הפיצול בזרוע המחוקקת והמבצעת. עד אז, עלינו לשפר את התנהלות משרדי הממשלה תוך שאנו מנטרלים, עד כמה שהדבר ניתן, את חשיפתם לחוסר היציבות הפוליטי.

הבעיה הכלכלית המרכזית של ישראל לא נובעת מהתנהלות משרד האוצר או בנק ישראל. בעשרים השנים האחרונות הם הוכיחו שביכולתם להבטיח יציבות כלכלית וצמיחה מתונה.

חולשת הממשל היא הבעיה הכלכלית של ישראל. כדי לשגשג, עלינו לשנות את שיטת הממשל ולשפר את התנהלותו.