מרק הלר: המשבר הכפול בלבנון

המשבר הפוליטי הנוכחי נסב על המאמצים של ברית בהנהגת חזבאללה ובתמיכת סוריה לשתק או להפיל את הממשלה בראשותו של פואד סיניורה, ובייחוד, להבטיח כי את הנשיא הפרו-סורי אמיל לאחוד, אשר תקופת כהונתו (המוארכת) תפוג בסוף נובמבר, יירש מועמד לא פחות קביל על סוריה (וחזבאללה).

מרק הלר,08/11/07, INSS

הומור, במיוחד 'הומור שחור', מבטא לעתים את המציאות טוב יותר מאשר הניתוח הנוקב ביותר. לפי בדיחה נפוצה בחוגים מסוימים בלבנון, אמבולנס בדרך לבית החולים מציין אחד מן השניים: עוד קורבן אנטי-סורי של ניסיון התנקשות או עוד תינוק שיעי העומד להיוולד. שתי האפשרויות מציגות בהתאמה את מוקד המשבר הממשלתי לעתיד הקרוב בלבנון, אשר תוצאתו אינה ודאית, ואת תמצית משבר הזהות של לבנון בטווח הארוך יותר, אשר תוצאתו למעשה ידועה מראש.

המשבר הפוליטי הנוכחי נסב על המאמצים של ברית בהנהגת חזבאללה ובתמיכת סוריה לשתק או להפיל את הממשלה בראשותו של פואד סיניורה, ובייחוד, להבטיח כי את הנשיא הפרו-סורי אמיל לאחוד, אשר תקופת כהונתו (המוארכת) תפוג בסוף נובמבר, יירש מועמד לא פחות קביל על סוריה (וחזבאללה).

על פי חוקת לבנון, הנשיא (אשר חייב להימנות על העדה המרונית) נבחר על ידי 128 חברי בית המחוקקים (האסיפה הלאומית). בהצבעה הראשונה דרוש רוב של שני שלישים אולם לאחר מכן די ברוב מוחלט (דהיינו 65 חברי האסיפה). לקואליציה המכונה "קואליציית ה-14 במארס", התומכת בממשלת סיניורה, יש 68 מושבים, ובאופן תיאורטי, די בכך כדי לנצח בסיבוב בחירות שני, אולם אי היכולת של שני המחנות להתפשר על מועמד מוסכם, יחד עם האיום של האופוזיציה להחרים את ההליכים ולנקוט פעולות חמורות יותר אם ייבחר, ברוב זעום, נשיא שאינו מקובל עליה (ועל סוריה), גרמו לדחיית ההצבעה לנשיאות פעמיים. הדחייה האחרונה הייתה בשבוע האחרון של אוקטובר. ההצבעה הבאה מתוכננת ל-12 בנובמבר, 12 יום בלבד לפני שלאחוד מחויב לפנות את ארמון הנשיאות.

אולם זו אינה הסיבה היחידה לדחיפות. מאז הבחירות האחרונות לפרלמנט, ב-2005, קואליציית הרוב הצטמקה עקב רציחתם של לפחות חמישה חברי פרלמנט מתנגדי-סוריה מן הקואליציה השלטת (יחד עם כמה פוליטיקאים ואנשי ציבור בולטים אחרים ממתנגדיה של סוריה). הקורבן האחרון היה חבר הפרלמנט אנטוואן גאנם, אשר הריגתו גרמה לכמה מחברי קואליציית ה-14 במארס לנקוט צעדים מחמירים יותר לשמירת ביטחונם, להגביל את תנועותיהם, ואף לחפש מסתור.

סוריה הכחישה נמרצות כל מעורבות במעשי רצח אלה, אולם העובדה כי גל האלימות פגע רק באנשי המחנה האנטי-סורי מחזקת את החשד כי ככל שתידחה ההצבעה כך תגדל הסבירות שהיא תוכרע על ידי קליעים ופצצות; לדבריו של סעד אל-חרירי, מנהיג קואליציית ה-14 במארס בפרלמנט ובנו של רפיק אל-חרירי, גם הוא וגם סיניורה הם יעדים של מזימה סורית.

קיימת אפשרות לפשרה כלשהי של הרגע האחרון, והדמות השבה מדובר היא מישל סוליימן, המפקד העליון של הכוחות המזוינים. אך אם לא תימצא פשרה, מבוי סתום בהצבעה הנשיאותית יזרז את המשבר הפוליטי החמור ביותר מאז סיומה של מלחמת האזרחים בלבנון. במקרה הטוב ביותר, המשבר יכול להוביל להקמת שתי ממשלות מקבילות - אולי בעקבות הארכת "חירום" של כהונתו על ידי לאהוד עצמו - ולשים קץ אפילו לתדמית של לבנון כמדינה מאוחדת (מחדש).

במקרה הגרוע מכל, המשבר עלול להצית מלחמת אזרחים נוספת, אשר גורמים מסוימים כבר נערכים לקראתה. אולם אפילו ייפרץ המבוי הסתום באופן כלשהו, הדבר רק ידחה את משבר הזהות של לבנון המעוגן במגמות חברתיות-פוליטיות ארוכות טווח.

החשוב יותר מכל אלה הוא השינוי הדמוגרפי שחל לטובתם של השיעים. בגלל רגישויות עדתיות לא התקיים מפקד תושבים בלבנון מאז 1932. אולם הכל מכירים בכך שהאוכלוסייה המוסלמית, ובמיוחד המרכיב השיעי בתוכה, גדלה בהתמדה על חשבון האוכלוסייה הנוצרית (בעיקר המרונית), הן בשל שיעורי הילודה הגבוהים יותר בקרב השיעים והן בשל שיעורי ההגירה הגבוהים יותר בקרב הנוצרים. על פי מקור אחד, כ-100,000 נוצרים הגישו לשגרירויות זרות בקשות לאשרות כניסה מאז סיום המלחמה בקיץ 2006; אם הם אינם עוזבים את לבנון הם לפחות מתכוננים לאפשרות לעשות זאת.

מגמות אלה הוכרו במפורש ברפורמות שלאחר מלחמת האזרחים, שהגדילו את הפרלמנט והחליפו את היחס הקודם של 6:5 לטובת הנוצרים בעיקרון של שוויון מוסלמי-נוצרי (למרות העובדה כי המוסלמים נחשבים כבר כעולים במספרם על הנוצרים בשיעור של 60:40). אולי באותה מידת חשיבות, מגמות אלה משתקפות בשינוים בבריתות הפוליטיות.

עד אמצע שנות ה-70, היה הציר העיקרי לסכסוכים בלבנון בין מרונים לסונים. לכל מחנה היו קבוצות לוויין ולקוחות מקבוצות עדתיות אחרות, אולם איבה זו עמדה במרכזה של מלחמת האזרחים, שבה היו השיעים לעתים קרובות במעמד של צופים יותר מאשר לוחמים פעילים. מאז שנות ה-90 הפכו השיעים לכוח הפוליטי התקיף והקוהרנטי ביותר בלבנון. בעוד שפוליטיקאים מעדות אחרות - ויש לציין במיוחד את המנהיג המרוני מישל אוון - שיתפו/משתפים עמם פעולה למטרות טקטיות, הכוח העולה של השיעים, שבא לידי ביטוי בעוצמה רבה ביותר בחזבאללה, דחף את השחקנים הראשיים המרונים והסונים להתחבר למה שנראה, באספקלריה של מלחמת האזרחים האחרונה, כ"נישואי-נוחות" אולם עשוי להיות למעשה ברית הישרדות הדדית.

תהא צורת הברית בין המרונים לסונים אשר תהיה, אין היא אלא קרב מאסף על רקע המגמות הדמוגרפיות לטווח הארוך. בהיעדר שינויים דרמטיים במגמות אלה, השיעים יטביעו את חותמם על לבנון באופן הולך ומתעצם ואקסטרפולציה של המציאות הנוכחית מצביעה על כך ששליטה שיעית פירושה שליטת חזבאללה.

עם זאת, התוצאה איננה בהכרח גזירת-גורל. בסופו של דבר, סדר היום הנוכחי של חזבאללה לא תמיד זכה לתהודה בקרב השיעים בלבנון. במשך עשרות שנים היו השיעים - אם לא שקטים מבחינה פוליטית - אזי נוטים לגישות לא-עדתיות (לרבות גישתם של הקומוניסטים), שהבטיחו להם ייצוג צודק יותר או לפחות יחס טוב יותר במדינה הלבנונית. לאחרונה, האיסלאמיזם הקיצוני וההתרסה של חזבאללה נראים כאמצעי המבטיח ביותר להשגת מטרות אלה, וחזבאללה יכול היה גם להשתמש במשאבים חומריים שהמדינה לא יכלה להתחרות בהם, כדי לטפח תמיכה נוספת בו.

סביר להניח כי המשיכה האידיאולוגית שיש לחזבאללה בקרב השיעים תפחת כשחלק מהבטחותיו התכניות תתממשנה. עוד יותר סביר להניח שיכולותיו תקטנה אם מקורות ההשראה והמשאבים שלו באיראן ובסוריה יתייבשו בעקבות שינויים במדיניות או במשטר האיראני ו/או הסורי. כפי שהיה תמיד, הפוליטיקה הפנימית בלבנון תמשיך להיות מושפעת על ידי התפתחויות במקומות אחרים באזור.

לחצו כאן, למאמר מלא.