אנאפוליס: אבו-מאזן מושך לדינמיקה של הכל-או-לא-כלום

לקראת ועידת אנאפוליס, אבו-מאזן מנסה לתמרן את הצדדים למו"מ במתכונת של הכל-או-לא-כלום. גישה זו טומנת בחובה מלכודת: לנוכח הפערים בין הצדדים אודות סוגיות הליבה, קטנים הסיכויים להגיע אפילו להסדר מצומצם כלשהו בתהליך המדיני.

אבו-מאזן הציג בשבוע שעבר את עמדותיו לקראת ועידת השלום באנאפוליס שכללו דרישה למדינה פלסטינית בשטח 6,205 קמ"ר, בגדה ובעזה, ודרישה לעסוק בנושאי הליבה של הסדר הקבע: ירושלים, פליטים, גבולות, התנחלויות, מים, וביטחון.

אבו-מאזן מנסה לתמרן את ישראל חזרה למבנה המשא ומתן של אוסלו עפ"י מתכונת של 'הכל או לא כלום', קרי, התמודדות עם כל הנושאים בצורה מקיפה ומשולבת. ואולם גישה זה טומנת בחובה מלכודת: לנוכח הפערים בין הצדדים אודות סוגיות הליבה, הסיכויים להגיע אפילו להישג כלשהו בתהליך המדיני קטנים.

מה הסוגיה?

בימים אלה, עמלים צוותי המו"מ של ישראל ואש"ף על גיבוש הצהרה משותפת לקראת ועידת אנאפוליס. בין הצדדים שוררת אי-הסכמה אודות טיב והיקף הסוגיות אליהן יתייחס המסמך. הפלסטינים דורשים הצהרה משותפת אשר מציגה את העקרונות להסדר הקבע, בעוד שישראל חותרת 'להכרזה על כוונות'.

בשורה של התבטאויות פומביות בשבוע האחרון, הפלסטינים מעלים את הציפיות מהוועידה ומציגים דרישות שאינן מקובלות על ישראל (ראו התבטאות עבאס לעיל).

בישראל ובארה"ב חוששים שציפיות גבוהות מדי יביאו לכישלון השיחות. אף על פי כן, גם מזכירת המדינה רייס תומכת בהצהרה מפורטת (הארץ,14/10/07).

למה זה חשוב? למה עכשיו?

העיקרון המרכזי של התהליך המדיני בתקופת אוסלו בין ישראל והפלסטינים היה מבוסס על גישת החבילה, קרי, הסכם אחד כולל אשר מסדיר את כל מחלוקות העבר, וגם את מערכת היחסים העתידית בין ישראל למדינה הפלסטינית. הקמת מדינה פלסטינית, לפי מבנה זה, נדחתה לסוף התהליך.

מפת הדרכים (4/03) הפכה את מבנה התהליך המדיני. לפי התכנית, מדינה פלסטינית בגבולות זמניים (מפג"ז) אמורה הייתה לקום בשלב השני של התוכנית (לאחר פירוק תשתיות הטרור) עוד לפני הסדר הקבע בשלב השלישי.

אף כי הפלסטינים קיבלו את מפת הדרכים, ודרשו בעבר כינון מדינה עצמאית גם אם בגבולות זמניים, הם החליטו לדחות באופן רשמי את השלב השני של מפת הדרכים.

בכך הפלסטינים ביטאו היפוך בעמדתם כלפי רעיון כינונה של מפג"ז לפני הסדר הקבע (ראו: מפת - הדרכים ועתיד המדינה הפלסטינית בגבולות זמניים).

בסבב השיחות הנוכחי, ממשיכים הפלסטינים בקו זה. בכך, מתמרנים הפלסטינים את ישראל חזרה לגישת החבילה המבוססת על דינמיקה של 'הכל או לא כלום'. זאת למרות חולשתו הברורה של אבו-מאזן והספק הקיים לגבי יכולותיו להביא להסכם, לאשררו וליישמו.

כך, פוגעים הפלסטינים בסיכוי להגיע להסכם כלשהו, אפילו עם סדר יום מצומצם, ומעלים את ההסתברות לקריסת התהליך המדיני. לדוגמה, ללא הסכם על מעמדם של המקומות הקדושים, לא יהיה הסכם ביטחוני או כלכלי.

כיווני חשיבה ופעולה

כשלון התהליך המדיני עלול להביא לפגיעה במעמדו של אבו-מאזן והמחנה הפלסטיני 'המתון', ולפגוע פגיעה 'אנושה' בעיקרון 'שתי מדינות לשני עמים' (ראו: האם ישראל נערכת לכישלון ועידת אנאפוליס??).

ישראל צריכה לפתח אסטרטגיה כוללת להשגת היעדים הלאומיים שלה ללא תלות במו"מ הנוכחי שההסתברות לקריסתו גוברת לנוכח אסטרטגית 'הכל או לא כלום' של אבו-מאזן.

כיוון שהאינטרס של ישראל הוא סיום השליטה בפלסטינים, ישראל יכולה לשדרג את מעמד הרשות הפלסטינית על ידי העברת כוחות וסמכויות אליה בנושאים שונים. את כל אלה ישראל יכולה לעשות באופן חד-צדדי או בתאום עם צד שלישי כבר במהלך המו"מ וללא תלות בתוצאותיו. ההיגיון מאחורי צעדים אלה הוא יצירת רשת ביטחון כך שהרשות תשרוד כישלון אפשרי של התהליך המדיני.