צבי לניר: לפני שמשדרגים מקלטים

דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד חשף כשלים בביטחון הלאומי של ישראל. פיתרונות בנוסח השקעה נוספת במיגון ומקלטים לא יפתרו את הבעיות. יש לבחון את הנושא מתוך ראייה מערכתית כוללת ולבחון מחדש את הנחות היסוד של התפישה הקיימת לאחר "ההפתעה הבסיסית" של המלחמה

צבי לניר, הארץ, 2/8/07

אחרי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, אחרי דו"ח המבקר, אחרי הדו"ח של ועדת המשנה לכוננות ולביטחון שוטף של ועדת חוץ וביטחון, שלב הפקת הלקחים על הגנת העורף עומד להגיע למיצויו, ויגיע תורו של שלב ההחלטות על השקעת המשאבים ביישום הלקחים. לפני שניגשים להשקעות האדירות, חשוב להכיר את כשלי החשיבה האורבים בקבלת ההחלטות.

• כשל הרדיפה אחר הזנב. ההנחה היא שכפי שבשלב הפקת הלקחים המטרה היתה לחשוף את כל הליקויים, בשלב יישום הלקחים המטרה צריכה להיות לתקן את כולם. כך לדוגמה: מאחר שבמלחמה נחשף שבמקלטים חסרים אמצעי סניטציה ראויים, יבוצע סקר הנדסי בכל המקלטים, ייקבע מה הם ליקויי הסניטציה ויתוקצבו הסכומים הנדרשים לתיקונם. כך צריך לעבור על כל ליקוי וליקוי ולתקנו.

הגם שעל פניה היא נראית הגיונית, מדובר בגישה בזבזנית ושגויה. תמיד יתקיימו פערים בין הצרכים למשאבים. לא ניתן, ולא צריך, לסגור את כולם. לפי היגיון זה, יש גם לבצע סקר ארצי של מקלטים ומיגונים, לאתר היכן הם חסרים ולבנות אותם. כאן כבר אפשר להבחין היטב באבסורד. כל אדם עשוי להימצא בזמן התקפת טילים בבית, במקום העבודה, במקום ציבורי אחר, או בדרך ביניהם. משמעות הדבר שצריך לבנות מקלטים ולמגן לא רק את כל הבתים, ולא רק את כל מקומות העבודה, ולא רק בכל המבנים הציבוריים, אלא גם להכין מיגונים גם לאורך כל כבישי המדינה.

גם אם יוחלט על כך, ההשלמה של תהליך כזה תימשך שנים רבות ותגזול משאבים בסדר גודל שהמדינה לא תוכל לספק אותם ללא פגיעה אנושה בחינוך, ברווחה, בצמיחה ובביטחון. וקרוב לוודאי שעד שתהליך זה יסתיים, יתברר גם שהמקלטים שנבנו אינם כשירים לעמוד בפני איומים חדשים שייווצרו.

השקעות, גדולות ככל שיהיו, אינן יכולות למנוע את הסיכון, הן יכולות רק להוריד את סף הדאגה ועמה את תחושת האחריות של כל אזרח, ארגון, וקהילה לעצמם ובעצמם. אלה לא השקעות כלכליות אלא פסיכולוגיות, וכך יש לבחון אותן.

• כשל האופטימיזציה של הלא-רלוונטי. לפני שמוציאים כסף כדי לסגור את הפערים והליקויים, יש לבחון את הנושא מתוך ראייה מערכתית כוללת, דבר שיוליד שאלות על כדאיות ההשקעה באמצעי מיגון פסיוויים של מקלוט ומיגון, לעומת השקעה במערכות אקטיוויות ליירוט הטילים.

אולם בקבלת החלטות על בסיס ניתוחים כמותיים של הסתברות הסיכונים, אורב הכשל של חתירה לאופטימיזציה של הלא-רלוונטי: יש מצבים שבהם צריך תחילה לבחון מחדש את הנחות היסוד של התפישה המערכתית הקיימת, ולא להסתפק בשאלה כיצד אפשר להשיג אופטימיזציה של השקעה לפי אותה תפישה.

הצורך בבחינה תחילה של הנחות היסוד של המודל המערכתי נדרשת בעיקר לאחר "הפתעה בסיסית" - הפתעה החושפת מערכת שנכשלה מאחר שהופעלה לפי תפישות שהתברר שהן לא-רלוונטיות. מלחמת לבנון השנייה מייצגת מקרה ברור של מצב כזה. על כן, בהפקת הלקחים שבעקבותיה לא ניתן לדלג על תהליכי "הפקת לקחים בסיסית": בחינת התפישה עצמה וגיבוש תפישה רלוונטית חדשה. לפני שמתחילים לשדרג את מערך המקלטים לפי התפישה המערכתית הקיימת, יש לבחון את קונספט "המקלטים" עצמו.

בבירור כזה עשוי להתברר שהשקעות הגדולות במקלוט ובמיגון לא ישפרו את יכולת העמידה של העורף, ואולי אף יחלישו אותה. דווקא מאחר שלא ניתן להשיג הגנה מושלמת לעורף, היעד צריך להיות לא הגנת העורף, אלא עמידות העורף. עמידות העורף בפני מצב שבו אין פתרונות מושלמים להגנתו, ושצפוי שהפתרונות שיינתנו, גם הם יכזיבו.

להשלמה מוצלחת של תהליכים אלה נדרשת חשיבה משולבת בהשתתפות כל משרדי הממשלה. ספק רב אם למשרד הביטחון, שעליו הוטלה המשימה, יש את הרצון ואת היכולת לגרום לה. ספק גם אם פוליטיקאים המשקיעים את מרב האנרגיה בשרידות פוליטית מסוגלים לה.

אפשר אם כן להסתכן ולומר שבתהליך קבלת ההחלטות בנושא העורף יהיה הרבה מאוד ממה שתיארתי ככשל "הרדיפה אחר הזנב" כשהוא מעורב בכשל "האופטימיזציה של הלא רלוונטי". נשקיע הרבה מאוד, ונקבל מעט.