אנטי ציונות

אנטי-ציונות היא ההתנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה יהודית ריבונית. הביטוי המעשי של האנטי-ציונות הוא דה-לגיטימציה בסיסית לקיומה של מדינת ישראל.

הגדרה

אנטי-ציונות היא ההתנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה יהודית ריבונית. הביטוי המעשי של האנטי-ציונות הוא דה-לגיטימציה בסיסית לקיומה של מדינת ישראל.

הטיעונים המרכזיים של האנטי-ציונות

הנימוקים של אלה המקדמים את האנטי-ציונות מבוססים על טיעונים היסטוריים, משפטיים ומוסריים כגון:

  • לא ראוי שמדינה תהיה מבוססת על דת - המשמעות של עמדה זו היא שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית.1 המשתמשים בטיעון זה שוללים את הגדרת ישראל, כמדינה יהודית,2 וטוענים שהיא אינה לגיטימית.

    'החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם' (11/47) שקיבלה את 'תוכנית החלוקה' של ארץ ישראל המנדטורית למדינה יהודית ולמדינה ערבית, ואשר הכירה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, מעקרת, לכאורה, טיעון זה מתוכן. אולם, בשנים האחרונות טיעון זה נשמע יותר ויותר כחלק מקידום רעיון המדינה האחת.

  • הציונות פוגעת בזכויות הערבים - הקמתה של מדינת ישראל והמשך קיומה מגלמים פגיעה בזכויות הערבים לנוכח נישול הפלסטינים מאדמתם, גירושם ופגיעה בזכויות האדם שלהם. 3 לכאורה, אין בטיעון זה כדי לשלול את זכות קיומה של מדינה יהודית מחוץ למזרח התיכון.

  • הציונות היא מפעל קולוניאליסטי - החברה הישראלית הוקמה כתוצאה מגלי הגירה גדולים לארץ, על חשבון הקבוצה הפלסטינית-הילידית תוך נישולה בכוח מאדמותיה והשלטת תרבותה המערבית 'העליונה'.

  • שלילת הקשר ההיסטורי בין היהדות לארץ ישראל - אין הצדקה למדינה יהודית בתחומי פלסטין המנדטורית משום שהטיעונים שמעלים הציונים על זכותם ההיסטורית על הארץ משוללי יסוד ומסולפים מבחינה היסטורית. אחד הטיעונים המרכזיים בהקשר זה הוא שמוצאה של יהדות אירופה הוא למעשה מממלכת הכוזרים.4

מניעים נסתרים לאנטי-ציונות

ביקורת על ישראל בנוגע לשימוש מופרז בכוח, מדיניות ההתנחלויות או היחס לערביי ישראל אינה 'אנטי-ציונית', אלא אם היא משמשת כאצטלה לדחיית יהודיותה של מדינת ישראל. מעבר לטיעונים המשפטיים והמוסריים לשלילת הציונות, יש מספר מניעים נסתרים למחוללי האנטי-ציונות:

  • אנטישמיות 'מסורתית' - האמונה שהיהודים אחראים לכל הצרות בעולם ומנסים להשתלט עליו (הפרוטוקולים של זקני ציון) - היא בבחינת מניע מרכזי לאנטי-ציונות. צורות חדשות של אנטישמיות מזינות גם כן אנטי-ציונות.

    פרופ' אירווין קוטלר במאמרו 'אנטי- יהודיות' טוען שהאנטישמיות המסורתית היא אפליה או שלילת הזכויות של היהודים לחיות באופן שוויוני בחברה חופשית. האנטישמיות החדשה, המוצגת בטעות כאנטי-ציונות (כיוון שלא כל ביקורת על הציונות יכולה להיחשב כאנטישמיות), היא חתירה תחת זכותו של העם היהודי להתקיים ככל עם במשפחת העמים.

    האנטישמיות עברה מאפליית היהודים כפרטים (בחינוך, דיור או תעסוקה) לאפליה של היהודים כעם. זו תמצית האנטישמיות החדשה, והיא מצריכה עדכון ופיתוח מדדים חדשים להערכתה. 5

  • 'הרשת' האידיאולוגית של הארגונים לא-ממשלתיים - ארגונים לא ממשלתיים אידיאולוגיים שונים יצרו מעין רשת שיש לה 'אויבים' משותפים. ארגונים אלה מתייחסים בצורה עוינת לישראל, ומקדמים את רעיון האנטי-ציונות. הסיבות לכך יכולות להיות ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים אולם גם היותה של ישראל בת בריתה של ארה"ב, שלה מיוחס חלק ניכר מהתופעות שמהוות את סיבת הקיום של ארגונים אלה כגון: זכויות אדם (ביקורת על מחנה המעצר בגוואנטנמו), איכות סביבה (ביקורת על פרישת ארה"ב מאמנת קיוטו) ואנטי-גלובליזציה.

  • שחיקה בזיכרון השואה - שחיקת זיכרון השואה וההיסטוריה של רדיפת היהודים, מעמעמת את הסימפטיה למדינת ישראל ומקלה על האנטי-ציוניים לקדם את טענתם שהציונות היא מפעל קולוניאליסטי.

הביטוי המעשי של האנטי-ציונות

הביטוי המעשי של האנטי-ציונות הוא דה-לגיטימציה בסיסית לישראל, קרי, התכנסות של מדינות, תנועות, איגודים וארגונים, אשר אינם קשורים, לכאורה, בינם לבין עצמם, סביב סוגיה תורנית העומדת ותלויה כלפי מדינת ישראל, על רקע דחיית קבלת יהודיותה של מדינת ישראל. גופים אלה אשר כוללים מדינות ערביות, מדינות עולם שלישי, תנועות אסלאמיות, תנועות שמאל קיצוניות אירופאיות וקבוצות אנטישמיות, הפכו את הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל לדפוס המכונן של פעולתן.6

האנטי-ציונות אינה תלויה בהכרח בסכסוך הישראלי-פלסטיני משום שהיא שוללת את עצם הגדרתה של מדינת ישראל כיהודית. לכן, גם לאחר יישומו של הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים, עשויה הדה-לגיטימציה לישראל להימשך. סוגיות נוספות אשר עשויות להפוך להיות אבן שואבת לדה-לגיטימציה בסיסית כוללות, לדוגמה, את מעמד ערביי ישראל; הנשק הבלתי-קונבנציונאלי הישראלי; או יישומם של ההסדרים במקומות הקדושים.


1 ר' האמנה הלאומית הפלסטינית, סעיף 20: "היהדות, בהיותה דת, אינה לאום עצמאי. כמו כן ליהודים אין סממנים לאומיים ייחודיים. הם אזרחי המדינות בהם הם נמצאים". המועצה הלאומית הפלסטינית ביטלה את הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל, ובכלל זה את סעיף 20, בשתי הצבעות במועצה באפריל 1996 ובינואר 1998.

2 ר' הכרזת העצמאות של מדינת ישראל (14 במאי 1948) (המצהירה על כינונה של "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל").

3 ר' רובינשטיין אמנון ויעקובסון אלכסנדר, ישראל ומשפחת העמים, עמ' 94-113.

4 ר' קוהסטלר ארתור, השבט ה-13, 1976. לגרסה מלאה של הספר באנגלית לחץ כאן; ר' גם רובינשטיין ויעקובסון, ישראל ומשפחת העמים, עמ' 113-124.

5 ר' קוטלר ארווין, "אנטי-יהודיות חדשה", Alert Paper 1, המכון לתכנון מדיניות יהודית, נובמבר 2002, עמ' 3-4.

6 הדוגמה הבולטת לדה-לגיטימציה בסיסית לישראל היא וועידת דרבן בדרום אפריקה (2002) נגד הגזענות. ועדיה זו, שהתקיימה בחסות האו"ם, הפכה למופע אנטי-ציוני חריף.