מלכוד המשא ומתן שלפני ההתכנסות

מכון ראות מתריע כי כניסתה של ישראל למו“מ מדיני עם הפלסטינים לפני יישום ההתכנסות עלולה להוביל אותה למלכוד: ללא יכולת להגיע להסכם, ללא יכולת להכריז על כשלון המו“מ וללא יכולת ליישם את ההתכנסות.

מבוא

  • יעדיה המדיניים של תכנית ההתכנסות1 – בראשם ההכרה הבינ"ל במעמד קו ההתכנסות כגבול קבע – יחייבו תיאום עם צדדים שלישיים ולגיטימציה בינ"ל.
  • הקהילה הבינ"ל מתנגדת למהלכים חד-צדדיים ולקביעת עובדות באופן חד-צדדי אשר בכוחם לעצב את מצב הקבע.2
  • לפיכך, מיצוי מהלך של משא ומתן בין ישראל לפלסטינים עשוי להפוך לתנאי הכרחי לקבלת לגיטימציה בינ"ל להתכנסות. קרי, אם "יוכח" ש"אין שותף" פלסטיני ולא ניתן להגיע להסכם, תוכל ישראל ליישם את ההתכנסות עם לגיטימציה בינ"ל.

תפיסת העולם הישראלית: אפשר "להוכיח" לעולם שאין שותף פלסטיני

  • מכון ראות מזהה את תפיסת העולם של ממשלת ישראל ביחס לסוגיית קיום מו"מ עם הפלסטינים כדלקמן:
  • אין שותף פלסטיני – לאחר ניצחון החמאס (1/06), אין שותף בצד הפלסטיני
  • החמאס "לא רוצה" – ממשלת הרש"פ בראשות החמאס אינה רוצה בהסכם עם ישראל;
  • אבו מאזן "לא יכול" – הצד הפלסטיני מצוי במשבר חוקתי עמוק בתוך הרש"פ ובין הרש"פ לבין אש"ף. ולכן, אבו-מאזן בתפקידו כיו"ר הרש"פ או כיו"ר אש"ף אינו יכול לשאת ולתת על הסכם עם ישראל, לחתום עליו, לאשררו ולא כל שכן ליישמו.3
  • נושא המשא ומתן יהיה ישום מפת הדרכים מפת הדרכים היא, לכאורה, המסגרת המוסכמת לתהליך המדיני.4 לכן, מושא המו"מ עם הפלסטינים צריך להיות ישום מפת הדרכים5 ולא הסדר קבע כולל (כפי שרוצה אבו-מאזן).6
  • במקביל, שלוש הדרישות מן החמאס הן תנאי סף לקיום משא ומתן – שלוש הדרישות, אשר הוצבו בפני תנועת החמאס / ממשלת הרש"פ – להכיר בישראל, לאשרר את ההסכמים הקיימים ולהפסיק את הטרור – הן תנאי סף לקיום המשא ומתן.7 ללא עמידה בדרישות אלה לא יתנהל מו"מ עם הפלסטינים.
  • לסיכום, עקרונות אלה יכולים לשמש בסיס "להוכחה" ש"אין שותף" בצד הפלסטיני ואין תוחלת למו"מ. הוכחה זו תעניק את הלגיטימציה הבינ"ל החיונית להתכנסות

הפער מול המציאות: העולם עדיין לא מוכן לקבל "הוכחה" שאין שותף פלסטיני

  • מספר מגמות חותרות תחת תפיסת העולם של ממשלת ישראל עד כדי ערעורה:
  • אבו-מאזן מסביר איך הוא "שותף" ש"יכול" – אבו-מאזן מציג בפני העולם והציבור הישראלי הצעה: לקיים מו"מ עם ישראל בתוקף תפקידו כיו"ר אש"ף, לחתום על הסכם קבע ולאשררו באמצעות משאל עם ברש"פ.8
  • קולות בקרב החמאס תומכים בקיום מו"מ – בקרב מנהיגי החמאס נשמעים קולות אשר מוכנים להסכים לקיום מו"מ בין הפלסטינים לישראל.9
  • אבו-מאזן הוא "אתרוג" – בן השיח הפלסטיני האחרון –
  • כשלון המו"מ יהיה כשלון של אבו-מאזן – ייתכן שהקהילה הבינ"ל לא תוכל להרשות לעצמה הכרזה על כשלון המו"מ. זאת משום שכשלון כזה יאשש את עמדת חזית הסירוב שאין כל תוחלת בהידברות עם ישראל ותחליש עוד יותר את מעמד המחנה המתון בצד הפלסטיני.
  • חד-צדדיות מחלישה את אבו-מאזן – ככל שחולף הזמן מניצחון החמאס וככל שאבו-מאזן מתעמת עם החמאס, כך גוברים התמיכה והרצון של הקהילה הבינ"ל לחזקו. מהלכים חד-צדדיים של ישראל נתפסים כמחזקים את הכוחות הקיצוניים ומחלישים את המחנה המתון הפלסטיני שבראשו עומד אבו-מאזן.
  • היצמדות למפת הדרכים נתפסת כאנכרוניסטית – באירופה ובארה"ב גוברים הקולות הטוענים כי מפת הדרכים במבוי סתום. גם רה"מ אולמרט התבטא ברוח זו.10 לכן, חברי הקוורטט, למעט האמריקאים, מחפשים רעיונות שונים לעדכון מפת הדרכים.
  • מכאן, שתביעה ישראלית כי המו"מ יתמקד בישום מפת הדרכים עלולה להיתפס כתרגיל מדיני להכשיל את המו"מ במיוחד לאור העובדה שלאבו-מאזן אין כל יכולת לפרק את תשתיות הטרור.
  • אבו-מאזן מציע לשאת ולתת על הסדר קבע – אבו-מאזן חוזר ומציע לישראל לשאת ולתת על הסדר קבע עם ישראל.11 לאור העובדה שמפת הדרכים נתפסת כמסגרת מדינית חסרת תוחלת (ר' לעיל), גובר הפיתוי להיענות להצעתו של אבו-מאזן לחזור אל המשא ומתן על הסדר הקבע.
  • ההתנגדות להתכנסות היא עקרונית (ואינה תלויה בשאלת מיצוי המו"מ) עבור גורמים שונים בקהילה הבינ"ל ההתנגדות להתכנסות היא עקרונית ועומדת בפני עצמה, ללא קשר לשאלה האם מוצה המו"מ עם אבו-מאזן:
  • ירדן רואה בהתכנסות איום אסטרטגי; העולם המערבי רואה בירדן נכס אסטרטגי ירדן כבר הצהירה כי ההתכנסות מהווה איום אסטרטגי על יציבותה, במיוחד לאחר ניצחון החמאס.12 לאור המשבר בעירק, מחאותיה של ירדן נשמעות היטב. ירדן היא בבת עינו של העולם המערבי, ובפרט של בריטניה וארה"ב.
  • ההתכנסות נתפסת כניסיון לעצב את מצב הקבע באופן חד-צדדי – ישראל הצהירה שמטרת ההתכנסות היא לעצב את גבולות הקבע שלה. מדינות העולם מתנגדות באופן עקרוני לפתרונות חד-צדדיים.

משמעויות אפשריות – אפקט היניקה של המו"מ

  • אפקט היניקה של המו"מ לפני ישום ההתכנסות – בשל מאפייניה של תוכנית ההתכנסות, המציאות המדינית והמגמות שהוצגו לעיל, עצם תחילתו של מו"מ עם אבו-מאזן יחשוף את ישראל לשילוב בין:
  • חוסר יכולת להגיע להסכם, לבין חוסר יכולת לקום משולחן הדיונים ולהכריז על כשלון המו"מ, לבין חוסר יכולת לקדם את ההתכנסות.
  • חוסר היכולת להגיע להסכם נובע משילוב בין: אי הסכמה על מושא המו"מ – ישראל והפלסטינים חלוקים על מושא המו"מ. אבו-מאזן רוצה לדון על הסדר קבע. ישראל רוצה לדון בישום מפת הדרכים;
  • אי הסכמה על המהות – גם אם ישראל תסכים לנהל מו"מ על הסכם קבע, עדיין קיימים פערים מהותיים בין ישראל לפלסטינים ביחס לסוגיית התלויות ועומדות ובראשן סוגיית הפליטים וסוגיית ירושלים;
  • מו"מ תחת אש – הניסיון מלמד שמו"מ מדיני מלווה בניסיונות של גורמי טרור פלסטינים להכשילו. טרור ואלימות יקשו מאוד על השגת הסכם ויאריכו את משך המו"מ.
  • חוסר היכולת לקום משולחן המו"מ ולהכריז על כשלונו נובע משילוב בין: כשלון המו"מ = כשלון של אבו-מאזן כאמור, הכרזה על כשלון המו"מ ומעבר להתכנסות, כמוה כהכרזה על מיצוי האופציה המדינית המזוהה עם אבו-מאזן והפת"ח. הכרזה כזו תחזק את החמאס ותאשש את עמדתו שאין תוחלת למו"מ עם ישראל. לפיכך, הקהילה הבינ"ל תעשה כל מאמץ כדי למנוע כשלון של המו"מ.
  • כשלון המו"מ = לגיטימציה להתכנסות כאמור, יש גורמים שדוחים את רעיון ההתכנסות באופן עקרוני ומעדיפים את המציאות הנוכחית בגדה וברצועה על פני ביצוע ההתכנסות. לכן, בכל פעם שהמו"מ יעמוד על סף משבר, ישראל תהיה חשופה ללחץ בין-לאומי כבד לעשות צעדים נוספים בכיוונם של הפלסטינים.
  • חוסר היכולת לקדם את ההתכנסות נובע מכך שבעת מו"מ כל מהלך חד-צדדי נתפס כהתנהלות שלא בתום לב, אשר פוגעת בסיכויי ההצלחה של התהליך המדיני ובמעמדו של הצד השני.

כיווני חשיבה ופעולה

עוד בטרם זכתה לתמיכה פומבית אמריקאית, דוברי הממשלה כבר הצהירו כי תכנית ההתכנסות תיושם לאחר שימוצה המו"מ. המגמות שהוצגו במסמך זה מצביעות על כך שישראל עלולה למצוא עצמה במילכוד מדיני, אשר ימנע ממנה את יישום ההתכנסות ללא כל הישג מדיני אחר. לפיכך, על ישראל לבחון את החלופות הבאות:

  • מכניסה למו"מ ולקדם את ההתכנסות – ישראל יכולה לבנות טיעונים מדיניים-משפטיים, אשר יאפשרו לה להתחמק מלשאת ולתת עם הפלסטינים. לדוגמה, ישראל יכולה להכריז כי השותף למו"מ הוא הרש"פ ולא אש"ף; לדרוש שינוי בסדר היום של המו"מ; לתבוע להפוך את תוכנית ההתכנסות לנקודת המוצא למו"מ ולמקד את התהליך המדיני בישומה.
  • לפני המו"מ – לנהל מו"מ על המו"מ – ישראל יכולה לנהל מו"מ עם ארה"ב והקווארטט ביחס לנושאים שיעלו במו"מ, זהות הנושאים והנותנים הפלסטינים והתנאים למעבר ממפת הדרכים להתכנסות; לגבש אסטרטגיית יציאה מהמו"מ הכוללת אבני בוחן לכישלון המו"מ ולפרק הזמן שמוקצב לו. ישראל צריכה לחתור להבנות עם גורמים בקהילה הבינ"ל סביב הפרמטרים השונים באסטרטגיה זו. במהלך המו"מ – אם ישראל תגיע למסקנה כי התוחלת המדינית של קיום המו"מ מוגבלת, היא תוכל לנצל את המו"מ: לתיאום "נושאים שוטפים" עם הפלסטינים – בשל מרקם החיים הגיאוגרפי הכולל תחומים כגון איכות הסביבה, בריאות, הסדרי תנועה ותחומים נוספים, ישראל לא יכולה לנתק מגע באופן מוחלט מהרש"פ. המו"מ עם הפלסטינים במסגרת מפת הדרכים יוכל לשמש כערוץ תקשורת עם הרש"פ ביחס לנושאים המצריכים תיאום. לדון בסוגיות מדיניות "נוחות לישראל" – אפשר לנהל את המו"מ על נושאים שאינם קשורים להתכנסות, כגון שחרור אסירים, שיבת פליטים לעזה, סמכויות הרש"פ וכו'... מו"מ מסוג זה עם אבו מאזן, עשוי לחזק את תדמיתו, מבלי לפגוע במטרת ההתכנסות או בתדמיתה של ישראל כמי שכביכול אינה פועלת בתום לב. לתיאום ההתכנסות עם הפלסטינים – ישראל תוכל לנצל את המו"מ במסגרת התהליך המדיני לשם תיאום טכני של ההתכנסות תוך הבהרה כי לא תדון על עצם ההתכנסות, מועדה והיקפה.


1 אלוף בן, הארץ, 4/5/06. ר' גם מושג רעיון ההתכנסות.
2 רוזנר, "חברים בקוורטט חוששים שישראל תקבע עובדות בגדה ללא מיצוי המו"מ עם הפלסטינים", הארץ, 11/5/06, ורויטרס, "ירדן ומצרים – לא למהלכים חד צדדים", YNET, 29/4/06.
3 סמכויותיו וכוחותיו של היו"ר אבו מאזן, חופפים לאלה של החמאס בממשלה ובפרלמנט. סמכויות אלה כוללות סמכות למנות ולפטר את ראש הממשלה; להטיל וטו על חקיקה של המועצה המחוקקת; לכהן כמפקד העליון של כוחות הביטחון הפלסטינים ולהיות אחראי על מינוי נציגים דיפלומטים. לפי חוק היסוד, סמכויות הרשות המבצעת מתחלקות באופן הבא: הנשיא (יו"ר הרש"פ): (1) מוסמך למנות ולפטר את ראש הממשלה (סעיף 45); (2) יכול להטיל וטו על חקיקה. וטו של הנשיא יבוטל רק ברוב של שני שלישים מחברי המועצה המחוקקת (סעיף 41); (3) מכהן כמפקד העליון של כוחות הביטחון הפלסטינים (סעיף 39) ואחראי על מינוי נציגים דיפלומטים (סעיף 40).ראש הממשלה: מרכיב את מועצת השרים (הממשלה), מנהל ומפקח על פעילותה, ואוחז בסמכות הביצוע השיורית, כלומר כל הסמכויות שלא הוקצו על-פי חוק לנשיא (סעיפים 63, 66, ו-69).רוב מוחלט של חברי המועצה המחוקקת מוסמך לאשר את הרכב מועצת השרים ולהביא לסיום כהונתה (סעיפים 67 ו-69).
4 מפת הדרכים הוצגה לראשונה ע"י הקוורטט ב- 15/7/02, והוגשה רשמית לישראל ולפלסטינים ב- 30/4/03. ישראל אישרה את מפת הדרכים ב- 25/5/03. במהלך "פסגת עקבה" (4/6/03) בהשתתפות מלך ירדן עבדאללה, הנשיא בוש, רה"מ ישראל שרון ורה"מ הפלסטיני אבו מאזן, אישרו גם הפלסטינים את מפת הדרכים. ואולם, לאור המשך האלימות באזור טרם יושם השלב הראשון של מפת הדרכים.
5 בנאום הניצחון שלו פנה אהוד אולמרט ליו"ר אבו מאזן ואמר: "הסכם יכול להיות מבוסס רק על משא ומתן, כזה שיתנהל על בסיס של הכרה הדדית והסכמים שכבר נחתמו בעבר, עקרונות מפת הדרכים וכמובן הפסקת האלימות ופירוק ארגוני הטרור מנשקם." (הארץ, 29/2/06). עקרונות "מפת הדרכים" כוללים: בשלב הראשון של מפת הדרכים הפלסטינים נדרשים לפרק את תשתיות הטרור, לבצע רפורמות במנגנוני הביטחון ולהפסיק את ההסתה נגד ישראל. בשלב השני במפת הדרכים אמורה לקום מדינה פלסטינית בגבולות זמניים ורק בשלב השלישי של מפת הדרכים תכונס ועידה בינ"ל בה ידונו הצדדים על הסכם קבע. יתרה מזאת, ההתקדמות במתווה מפת הדרכים "מצריכה ותלויה במאמציהם הכנים של הצדדים ובמילוין של כל אחת מההתחייבויות. (ר' דבריו של דב וייסגלס, לארי שביט, "בשם מרשו", הארץ, 8/10/04), עקרון זה מופיע גם בהסתייגויות הישראליות לתכנית מפת הדרכים (ר' סעיף 1, 25/5/03).
6 אבו מאזן, דחה הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים במסגרת השלב השני של מפת הדרכים, אך ממשיך לקרוא להמשך המשא ומתן על מפת הדרכים בשלב השלישי שלה (ניו-יורק טיימס, 14/02/05) וסוכנויות הידיעות, אבו מאזן: לכנס ועידה בינלאומית שתקדם משא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים, (הארץ, 26/4/06).
7 "אולמרט הבטיח שבחודשים הקרובים יחתור למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית, בתנאי שממשלתה תעמוד בדרישות הבין-לאומית: הכרה בישראל, התנערות מהטרור והאלימות וכיבוד ההסכמים הקודמים". (הארץ, 14/5/06).
8 "החייאת" מעמדו של אש"ף כ-נציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני תאפשר לאבו מאזן לנהל את המו"מ עם ישראל מאש"ף. את ההסכם יוכל לכאורה אבו מאזן להעביר למשאל עם עוקף פרלמנט בשטחי הגדה המערבית ורצועה עזה. (ר':Saeb Erekat, What the PLO has to offer, NY Times, 1/3/06 ).
9 ר' רגולר והראל, "הנייה: לא נתנגד למו"מ בין אבו מאזן לישראל", הארץ, 30/3/06.
10 אלדר, "חזית הסירוב מודל 2006", הארץ, 6/3/06.
11 סוכנויות הידיעות, "אבו מאזן: לכנס ועידה בינ"ל שתקדם משא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים", הארץ, 26/4/06.
12 ראיון עם המלך עבדאללה, YNET, 7/5/06.