הכשל הוא בתפיסה - סיכום דוח וינוגרד
עוד בנושא

"...לראשונה במלחמות ישראל - מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה, הסתיימה בלי שישראל ניצחה בה בבירור מבחינה צבאית. בקושי ומאוחר העבירה ישראל את המלחמה לשטח האויב... ארגון סמי-צבאי בן אלפי לוחמים הצליח לעמוד במשך שבועות ארוכים בפני הצבא החזק ביותר במזרח התיכון". (מתוך דוח הביניים של ועדת וינוגרד, עמ' 11, סעיף 9).

הכשל הוא בתפיסה - סיכום דוח וינוגרד

מדוח הביניים של ועדת וינוגרד עולה כי הדרג המדיני והצבאי פעלו תחת תפיסה ביטחונית-מדינית אשר לא תאמה את המגמות החדשות שהתהוו בלבנון בשנים שקדמו למלחמה (2000-2006).
ועדת וינוגרד מונתה על מנת לבחון את ההתנהלות הדרג המדיני והצבאי בזמן המלחמה ולפניה. ואולם נראה כי מעבר לבעיות בהתנהלות לקתה המערכת הישראלית בבעיות תפיסתיות, החורגות מכשלים צבאיים וארגוניים טכנים.

מדוח הביניים עולה כי בזמן היציאה למלחמה התנהלה המערכת הישראלית עפ"י תפיסת עולם שתאמה את המציאות של שנת 2000 ולא את המציאות הלבנונית, האזורית והישראלית של קיץ 2006.

העדויות הרבות המתפרסמות בדוח מעידות על שורה של סוגיות ביטחון לאומי בהם כשלה התפיסה הישראלית:

  • עליונות הכוח הישראלי וההרתעה הישראלית – הועדה מציינת כי הכישלון במלחמת לבנון נבע מכך שלראשונה הסתיימה מלחמה בלי ניצחון צבאי ברור, ישראל התאחרה והתקשתה להעביר את המלחמה לשטח האויב, כאשר יחסי הכוחות כוללים את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון מול ארגון סמי-צבאי. בנוסף, מטרה מרכזית של ישראל במלחמה כללה את שיקום ההתרעה הישראלית שנפגעה בעזה ובלבנון. ואולם, נראה כי מושגים ביטחוניים ישנים כ"צבא החזק במזרח התיכון", "העברת המלחמה לשטח האויב", "ניצחון צבאי ברור" ו"הרתעה" הפכו ללא רלבנטים בשנים האחרונות. כתוצאה מכך התחייב שינוי במושגי היסוד של הביטחון הלאומי הישראלי (כפי שציינה ועדת מרידור שבחנה את תפיסת הביטחון של ישראל ופרסמה את מסקנותיה טרם המלחמה).

  • ישראל התמודדה בעזה, בלבנון ובגדה מול יריב חדש - מערך ההתנגדות – המערכת הישראלית הבחינה בקשר בין חטיפתו של גלעד שליט למלחמה בלבנון אך לא הבינה את מהות הקשר. למעשה הן בלבנון, הן בעזה התמודדה ישראל מול מערך ההתנגדות. אויב רשתי בעל היגיון מדיני שמטרתו למוטט את ישראל ולמנוע כל התקדמות מדינית לקראת ביסוס קיומה.

  • מערך ההתנגדות מתנגד לסופיות תביעות או סוף סכסוך – מספר פעמים מוזכרת בדוח השאיפה להגיע להסכם מול ממשלת לבנון. ואולם לנוכח חולשתה של ממשלת לבנון והתנגדותו של מערך ההתנגדות להסכמים, או כל התקדמות מדינית ישראלית הפך יעד זה ללא רלבנטי. מגמה זו בולטת גם ביחסים בין ישראל לפלסטינים.

  • ערעור ה'כתובת' המדינית בלבנון – מטרה נוספת של ישראל בזמן המלחמה הייתה להפוך את ממשלת לבנון לכתובת האחראית בלבנון. זאת למרות המודעות לחולשותיה הרבות. ואולם, מגמה אזורית בולטת בשנים האחרונות היא ערעור הכתובות המתונות ע"י מערך ההתנגדות. מגמה שבאה לידי ביטוי בלבנון, ברשות הפלסטינית ובעיראק.

  • מדיניות ההכלה וקריסת האופציה החד-צדדית של ישראל – הנסיגה מלבנון הייתה חלק מתפיסת קיר הלגיטימציה, עליה התבסס צה"ל בהתנתקות מעזה ובתוכנית ההתכנסות שתוכננה בגדה. תפיסה זו הייתה אמורה לספק לישראל גבולות בטוחים ושקטים לאחר שישראל נסוגה לקו גבול בינ"ל מוכר. ואולם שש השנים שקדמו למלחמה בלבנון והתפתחות מדיניות ההכלה בצפון הפכו את 'קיר הלגיטימציה' הישראלי ללא רלבנטי.

  • אסימטריה של הגיונות בין ישראל למערך ההתנגדות – בעוד שישראל התמודדה מול מערך ההתנגדות המונע מהיגיון מדיני בעיקרו, החלופות המרכזיות שעמדו בפני הממשלה לא הלמו את היגיון היריב. בפני מקבלי ההחלטות עמדו שלוש חלופות צבאיות: לחץ ישיר על החזבאללה, לחץ ישיר על ממשלת לבנון ומהלך קרקעי וחלופה מדינית אחת של לחץ בינ"ל וערבי. כתוצאה מכך התפתחה אסימטריה של הגיונות בין הצדדים.

קיימות מספר סוגיות ביטחון לאומי בהם כשלה התפיסה הישראלית בלבנון שלא הוזכרו בדוח וראוי להתייחס אליהם בהמשך:

  • יחסי ישראל-ארה"ב והתלות הגוברת בקהילה הבינ"ל - התמיכה הבינ"ל והאמריקנית הרבה לה זכתה הממשלה בימי המלחמה הראשונים (כפי שבאה לידי ביטוי בהצהרת ה- G8) אפשרה למערכת הישראלית לחשוב כאילו המלחמה נוטה לטובתה. חוסר היכולת הישראלית 'לספק את הסחורה' ולנצח במלחמה הגביר את התלות הישראלית בשחקנים בינ"ל, להם נזקקה ישראל עם סיום המלחמה.

  • ההגמוניה האיראנית העולה והשפעתה בעזה ובלבנון – ישראל התמודדה עם מערך ההתנגדות בעזה ובלבנון, כאשר הכוח המרכזי מאחוריו כיום הוא איראן. לצד השימוש במערך ההתנגדות שואפת איראן לבסס הגמוניה אזורית שתאפשר לה להשפיע על כל תהליך אזורי.

מקורות

דוח הביניים של ועדת וינוגרד, 30/4/07, לדוח המלא לחץ כאן.