מדינה פלסטינית חמושה

עקרון הפירוז לפיו הישות הפלסטינית תהיה מפורזת, הולך ונשחק בשנים האחרונות וביתר שאת לאחר ההתנתקות. קריסת עקרון הפירוז תהווה שינוי יסודי בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל ביחס לפלסטינים.

מהות ההתרעה

עקרון הפירוז לפיו הישות הפלסטינית תהיה מפורזת, הופיע בכל ההסכמים החתומים בין ישראל לפלסטינים.

בשנים האחרונות, וביתר שאת לאחר ההתנתקות, עקרון זה הולך ונשחק עד כדי קריסתו.

קריסת עקרון הפירוז תהווה שינוי יסודי בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל ביחס לפלסטינים. לשינוי זה השלכות מרחיקות לכת על סוגיית המעברים בין הישות הפלסטינית לבין ישראל ושאר העולם ועל מבנה הסדר הקבע ותכניו.

סוגיה זו צריכה לעצב את מדיניות ישראל ביחס לעזה ביום שאחרי ההתנתקות. ללא ניתוח מעמיק של המגמות השונות, ישראל עלולה לשלם מחירים מדיניים בעבור פירוז שלא יקום ולא יהיה.

תפיסת העולם הקיימת – מדינה פלסטינית מפורזת

על פי התפיסה הישראלית, העקרון של פירוז המדינה הפלסטינית (להלן, "עקרון הפירוז") הוא מרכיב יסודי בכל הסדר קבע בין ישראל לפלסטינים.1

תפיסת הפירוז כוללת את המרכיבים הבאים:

  1. קבלת העיקרון כי המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת;
  2. הגבלת הכוח הצבאי הפלסטיני לכוחות ביטחון פנים והגבלות על ייצור אמצעי לחימה;
  3. איסור על בריתות צבאיות ועל כניסת כוחות זרים;
  4. קיומו של מנגנון פיקוח ובקרה בין-לאומי בשטח הפלסטיני;
  5. בנוסף, קיימות מספר הגבלות על סמכויות הביטחון הפלסטיניות בגבולות, במעברים ובמרחב האווירי, הימי והאלקטרומגנטי.

לשם כך, נדרשת שליטה במעטפת – אבן היסוד של עקרון הפירוז היא שליטה ישראלית או של גורם שלישי במעטפת החיצונית הפלסטינית, המאפשרת בקרה על כניסת אמצעי לחימה לשטח הפלסטיני.

בנוסף, במדינה הפלסטינית יהיו כוחות צבא ישראלים, קרי, המדינה הפלסטינית כן תהיה מפורזת מכוחות צבא פלסטינים, אך לא מנוכחות צבאית ישראלית.

ישראל אמורה להמשיך ולשלוט במרחב האווירי ולהחזיק תחנות התרעה בשטח המדינה הפלסטינית. תביעות נוספות של ישראל, אשר נדחו ע"י הפלסטינים וארה"ב,2 כללו נוכחות ישראלית במעטפת החיצונית של המדינה הפלסטינית, שטחי היערכות למול האיום הצבאי במזרח ועוד.

עמוד התווך של התפיסה הישראלית ביחס לפירוז הישות הפלסטינית הוא כי הפלסטינים מעוניינים במדינה ובהקדם.3 לפיכך, בתמורה יהיו הפלסטינים מוכנים להשלים עם מגבלות על ריבונותם ובכלל זה עם עיקרון הפירוז ויישומו.

המציאות המשתנה – עיקרון הפירוז נשחק

בפועל מתהוות מגמות המשנות את המציאות עד כדי הפיכת תפיסת העולם הנ"ל ללא רלוונטית:

היפוך העמדות ביחס למדינה פלסטינית בגבולות זמניים –

  • בעבר, הפלסטינים תבעו כינונה של מדינה פלסטינית, גם אם בגבולות זמניים, בעוד שישראל התנגדה לכך.
  • כיום, ישראל דבקה במפת הדרכים הקוראת לכינונה של מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, בעוד שהפלסטינים דוחים את הרעיון ומצדדים בהסדר קבע כולל שרק לאחריו תוקם המדינה הפלסטינית.4

כתוצאה ממגמה זו, קלושה ההסתברות להביא בהסכם לכינונה של מדינה פלסטינית מפורזת בגבולות זמניים, במסגרת השלב השני של מפת הדרכים.

מנוף הזמן – בקרב פלסטינים רבים רווחת הדעה כי הזמן פועל לטובתם. תפיסתם מבוססת על מגמות עקביות בתחום הדמוגרפיה, דה-לגיטימציה בין-לאומית של ישראל ועליית מעמדם של מוסדות משפטיים כגון בית הדין הבין-לאומי בהאג.

כתוצאה מכך, הנכונות הפלסטינית להתפשר באופן רשמי על מרכיבים שונים של ריבונותם ובכלל זה על פירוז מדינתם, הולכת ופוחתת.

אין אונים של הישות הפלסטינית – ללא שינוי יסודי במבנה המערכת הפוליטית הפלסטינית, קשה להאמין שמנגנוני הביטחון יאוחדו, הקבוצות החמושות יפורקו מנשקן5 או יימנע פיתוח וייצור אמצעי לחימה.

עקרון ההדדיות הופך להיות עקרון יסוד ביחסים בין ישראל לבין הפלסטינים. בצד הפלסטיני יש התנגדות נחרצת להסדרים בעלי תחולה חד-צדדית. במקביל, התמיכה הבין-לאומית בתביעות ישראל לויתורים פלסטינים מצידם נשחקת. לכן הלגיטימיות של תביעת ישראל לפירוז הישות הפלסטינית ללא תמורה ישראלית ברוח עיקרון ההדדיות, פוחתת.

כתוצאה מכך, המחיר של הסכמה פלסטינית לפירוז מדינתם הולך ומאמיר עד כדי הטלת ספק בכדאיות עקרון הפירוז עבור ישראל.

לדוגמה, הבנות ביילין-אבו-מאזן (10/95) ורעיונות קלינטון (12/00) התבססו על העיקרון של כוח בין-לאומי לפיקוח ובקרה בתוך השטח הפלסטיני בלבד אך לא על הגבול עם ישראל.

לעומת זאת, יוזמת ז'נבה (10/03)6 קבעה כי הכוח הבין-לאומי יוצב גם בגבול הישראלי-פלסטיני וישמש כמגן לפלסטינים. יתרה מכך, לכוח זה יהיו סמכויות וכוחות בשטח ישראל על בסיס עיקרון ההדדיות.

סיום האחריות כרעיון המארגן של ישראל – היעד של סיום האחריות הישראלית ביחס לעזה הוא אחד הרעיונות המארגנים של ההתנתקות. הכרה בין-לאומית בסיום האחריות חייבה סיום השליטה הישראלית במעטפת של עזה. זהו רף אשר יחייב את ישראל בעתיד, לכשיידון סיום האחריות גם בגדה.

תקדים היציאה מציר פילדלפי –

  1. בתוכנית ההתנתקות, ויתרה ישראל על השליטה במעטפת של עזה ללא הסדר עם הפלסטינים וללא כוח בין-לאומי שיפקח על מעברי הגבול בין הרש"פ לבין מצרים;
  2. ישראל תתקשה מאוד לאכוף על הפלסטינים משטר נוקשה של פיקוח ובקרה במעטפת של עזה. זאת משום שישראל אינה שולטת יותר בפילדלפי והגבול בין עזה למצרים נותר פרוץ.
  3. מצרים היא שומר הסף – במציאות שנוצרה בעקבות כניסת הכוחות המצרים לציר פילדפי ולנוכח אין-האונים הפלסטיני, ללא נחישות מצרית לא ייעצר מעבר נשק שובר שיוויון כגון טילים נגד מטוסים או קטיושות ארוכות טווח.
  4. תקדים לגדה – משטר הגבול בין עזה למצרים הוא תקדים למשטר הגבול בין הגדה לירדן. ישראל תתקשה לכונן משטר גבול קפדני יותר בגדה בהשוואה לעזה וספק אם יש הגיון בכך.

משמעויות אפשריות

רעיון מארגן אסטרטגי חדש – שחיקת עקרון הפירוז עשויה להביא לכך שהסדרי הביטחון והכלכלה העתידיים יתבססו על הגבול בין ישראל לבין הישות הפלסטינית ולא על הסדרים במעטפת החיצונית של הפלסטינים. זהו שינוי יסודי בתפיסת הביטחון של ישראל.

מהות השינוי היא שהישות הפלסטינית היא "מערכת פתוחה" לעולם. לכן, ישראל תאלץ לבסס את ביטחונה הלאומי מול הפלסטינים על פעילות משטחה והרתעה (בדומה למשטר הגבול בין ישראל לבין ירדן, ובין ישראל לבין לבנון).

בטווח הקרוב,

סיום האחריות ביחס לעזה – עמידה ישראלית על מימוש עיקרון הפירוז במעבר רפיח ובנמלי הים והאוויר של עזה עלולה לפגוע בטענתה של ישראל בדבר סיום אחריותה ביחס לעזה.

מעבר רפיח כתקדים להסדרים הכוללים על המעטפת – מעבר רפיח יהווה תקדים למשטר הביטחוני בנמל הימי ובשדה התעופה.

זאת ועוד, מאחר וכל הסדר במעבר רפיח יחייב הסכמה מצרית ופלסטינית כמו-גם של הגורמים הבין-לאומים הרלוונטיים, ישראל תתקשה לממש את תביעתה לפירוז עזה. לפיכך, הסדרי הפיקוח והבקרה הבין-לאומיים במעבר רפיח הם הסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום המדיני.

המעבר הבטוח – קיימת זיקה הדוקה בין ההסדרים במעטפת החיצונית של הישות הפלסטינית לבין המעבר הבטוח. הצורך בהסכמה פלסטינית עלול להביא את ישראל לשלם מחיר מדיני גבוה במעבר הבטוח.

שינוי אסטרטגי ביחסים עם מצרים – עמידה על עיקרון הפירוז עלולה ליצור נקודת חיכוך ומקור מתח מתמשך בין ישראל למצרים. זאת משום שמצרים אמורה למנוע הברחות לרצועה.7

תקדים מסוכן מנקודת ראות ירדנית – יציאת ישראל מהמעטפת, שחיקת הפירוז והעברת ההסדרים הכלכליים והביטחוניים לגבול הישראלי-פלסטיני מהווים שינוי יסודי מבחינת ירדן, זאת משום שעפ"י תקדים ההתנתקות, ישראל עשויה לצאת גם מהגבול בין הגדה המערבית לבין ירדן.

לקראת הסדר הקבע,

מבנה הסדר הקבע ותכניו צפויים להשתנות מן היסוד – עפ"י תפיסת העולם הנוכחית, במצב הקבע צפויות חדירות הדדיות של ישראל והמדינה הפלסטינית. קריסת עקרון הפירוז תשמוט את הקרקע מתחת לרגלי תביעות ישראליות אחרות לסמכויות וכוחות בשטח הפלסטיני. ללא נוכחות ישראלית בשטח הפלסטיני נשחק ההיגיון של חדירה פלסטינית לשטח ישראל. כתוצאה מכך, הסדר קבע ללא פירוז הוא הסדר קבע שמבוסס על העיקרון של היפרדות במידה רבה יותר מהסדר קבע עם פירוז.

כיווני פעולה וחשיבה

ישראל חייבת להתמקד בעיקר – במציאות החדשה שנוצרה בעקבות ההתנתקות, תפיסת הפירוז כפי שעוצבה בימי אוסלו של פיקוח ובקרה על כל מרכיבי הכוח הצבאי הפלסטיני נשחקה. ואולם, עדיין ניתן לשמר מרכיבים חשובים מתוך רעיון הפירוז למשך שנים ארוכות. לשם כך, ישראל צריכה להגדיר מחדש מהם הדברים החשובים לה בנושא הפירוז ולהתמקד בהם.

מדיניות ביחס למעבר רפיח דרושה בדחיפות!!! – ישראל חייבת לגבש מדיניות ביחס להסדרי פיקוח במעבר רפיח אשר יושפעו מסוגיית הפירוז. תביעות מוגזמות בסוגיית הפירוז עלולות למנוע הסכמה ביחס למעבר רפיח. סוגיה זו מחייבת החלטה מהירה.

עיצוב תפיסת ביטחון לאומי של הפעלת כוח והרתעה מתוך גבולות ישראל – על ישראל להיערך לאפשרות של קריסת עיקרון הפירוז. הדבר מחייב גיבוש תפיסת ביטחון לאומי כוללת ביחס לפלסטינים שמבוססת על הרתעה ועל הפעלת הכוח הצבאי מתוך שטח ישראל.

בחינה מחדש של מבנה הסדר הקבע – קריסת הפירוז תביא לשינוי יסודי במבנה הסדרי קבע עתידיים ותכניהם. יש מקום לבחון מתכונת חלופית להסדרי קבע, אשר אינה מבוססת על פירוז. סוף.



1 עקרון הפירוז מוסכם על כל הקשת הפוליטית במדינת ישראל ומעוגן במסמכים הבאים:הבנות פנים-ישראליות ביחס להסכם הקבע: הסכם ביילין-איתן (1/97), סעיף ב.1. הסכמים בין ממשלת ישראל לאש"ף: הצהרת העקרונות (9/93),סעיפים 8, 15; הסכם עזה ויריחו (5/94) סעיפים VIII, IX, XVII, XXI; הסכם הביניים (9/95) סעיף XIV; מזכר נהר וואי (10/98) סעיף II; מזכר שארם א שיח' (9/99) סעיפים 6, 8; פסגת קמפ-דיוויד 2000 (7/00).עמדות ישראל במשא ומתן מול הפלסטינים: ר' טיוטת הסכם מסגרת על ממצב הקבע (מעודכן ל-9/00) סעיף (5.56).
הסכמים לא-רשמיים בין גורמים ישראלים ופלסטינים: הבנו ביילין אבו מאזן (10/95) סעיף IV; המפקד הלאומי של עמי איילוון וסרי נוסייבה (7/02) סעיף 5; יוזמת ז'נבה (10/03) סעיף 5, ואף במתווה קלינטון (12/00) סעיף ביטחון.
2 לתיאור המשא ומתן על הפרק הביטחוני של הסדר הקבע ר' גלעד שר, במרחק נגיעה, (תל אביב: משכל, 2001). ו- Ross Dennis, The Missing Peace, (NY: Farrar, Straus and Giroux, 2003) .
3 בשנת 1988 הכריזו הפלסטינים על כינונה של מדינה (הכרז אלג'יר) למרות של אש"ף לא הייתה כל דריסת רגל בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. במשך תהליך אוסלו ועד שנת 2000, הפלסטינים תבעו את שדרוג מעמדה של הרש"פ ואיימו לעשות זאת באופן חד-צדדי (5/99, 9/00, 11/00 לדוגמה).
4 אבו-מאזן אמר כי מפג"ז לפני הסכם הקבע היא "מלכודת" וקורא לכונן ערוץ אחורי לדיון בהסכם הקבע במקביל למו"מ על מפת הדרכים (ניו-יורק טיימס, 14/02/05); הוועידה המרכזית של הפת"ח (30/6/05) החליטה לדחות את רעיון המפג"ז ומצדדת בהקמתה של מדינה פלסטינית בעלת ריבונות מלאה; אבו-עלא הצהיר: "לא נקים מדינה עם גדר הפרדה גזענית, לא תהיה מדינה עם התנחלויות תוקפניות ולא תקום מדינה מבלי להשיג את כל זכויות עמנו הפלסטיני ואת זכות השיבה" (26/7/2005).
5 ר' לדוגמה את התחזקות ארגון החמאס ברש"פ, והאיום אשר הוא מציב על הנהגת הפת"ח. (אלוף בן, הארץ, 8/6/05; ארנון רגולר, הארץ, 17/7/05; עמירה הס, הארץ, 17/7/05, דני רובינשטיין, הארץ, 5/6/05 וראיון עם אבו מאזן: Lally Weymouth. "The Safest Way", Washington Post, 11/9/05.
6 יוזמת ז'נבה – איננה יוזמה של ממשלת ישראל. ואולם, ז'נבה קבעה רף לציפיות הפלסטיניות.
7 לדוגמה, יש הטוענים כי הסכם פילדלפי מהווה פתיחה של הסכם השלום בין ישראל למצרים; או המתח שנוצר בימים שלאחר הנסיגה מציר פילדלפי בין מצרים לישראל (ר' גדעון אלון, הארץ, 14/9/05).