מה בין פעולה בעזה לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל?

הדיבורים על מגבלות הפעולה הצבאית בעזה הם סימן נוסף לאי הלימה בין תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל למציאות המשתנה והאתגרים המתפתחים בה.

השר לאיומים אסטרטגיים, אביגדור ליברמן אמר אתמול לשרת החוץ האמריקנית, קונדוליזה רייס כי "מבצע צבאי, אם ניכנס [לרצועת עזה] ונצא, לא ישיג דבר כי המצב יחזור לקדמותו. אם ישראל תצא למהלך צבאי בעזה, התוצאה צריכה להיות הצבת 30 אלף חיילי נאט"ו ברצועה שישמרו על השקט".

הדברים מעידים כי ישנם מרכיבים בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל שאינם הולמים את המציאות המשתנה והאתגרים המתפתחים בה. הדבר נכון לעזה כמו גם לאיומים מלבנון ומאיראן:

  • עליונות צבאית – מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל הוא העליונות הצבאית המוחלטת של צה"ל. ואולם הישענות מתמשכת על כוח צבאי בעזה עלולה לחדש את האחריות הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית, וכתוצאה מכך לחתור תחת היעד של מדינה יהודית ודמוקרטית. ייתכן כי גם בלבנון ובאיראן קיימות מגבלות על יעילותה של פעולה צבאית בלבד.
  • חופש הפעולה – על פי תפיסת הביטחון הלאומי שומרת ישראל על עצמאות פעולה, ונמנעת מיצירת תלות בגורמים זרים (מלבד הברית האסטרטגית עם ארה"ב) ולעיתים אף חושדת ביוזמות זרות. ואולם, בשנים האחרונות גוברת התלות הישראלית בכוחות זרים. כך, למשל, סיום השליטה ברצועת עזה לאחר ההתנתקות חייב הכנסת כוחות זרים לציר פילדלפי כמו גם סיומה של מלחמת לבנון השנייה (8/06) חייב את מעורבותו והרחבתו של יוניפי"ל. גם במקרה האיראני גורסים פרשנים כי עדיף לישראל להיעזר בגורמים נוספים.
  • מעורבות בין-לאומית – לצד המגבלות על חופש הפעולה הישראלי מתחזקים גם האינטרסים לשתף פעולה עם שחקנים נוספים מלבד ארה"ב. לשחקנים כמו סין ורוסיה, האיחוד האירופי ומדינות ערב המתונות יש כיום מה להציע לישראל הן בסוגית סיום השליטה על הפלסטינים, הן באפשרויות מול לבנון וסוריה, כמו גם מול השאיפה לסכל את ההגמוניה האיראנית המתהווה באזור.

מקורות

בן ויששכרוף, הארץ, 14/01/07, לכתבה המלאה.