ההיגיון הצבאי עלול לפגוע בביטחון הלאומי

מכון ראות מתריע כי פעולות על-פי ההיגיון הצבאי, גם אם הן כרוכות בהישגים צבאיים מסוימים, עלולות להיות כרוכות בהפסדים מדיניים ואינן נותנות מענה לאיום הקיומי הכרוך בשחיקת עיקרון שתי המדינות.

מהות ההתרעה

על-פי ההיגיון הצבאי על ישראל לקיים נוכחות ולשלוט בשטחים בתוך רצועת עזה על מנת להפסיק את ירי הקסאמים ואת התעצמות הטרור הפלסטיני. לעומת זאת, הביטחון הלאומי של ישראל מחייב את סיום השליטה באוכלוסיה הפלסטינית על מנת לשמר את זהותה היהודית והדמוקרטית.

מדיניותה הנוכחית של ישראל מבוססת, בראש ובראשונה על ההיגיון הצבאי. לנוכח מגמות המתפתחות בקרב הפלסטינים, עלולה מדיניות זו להביא לחידוש האחריות הישראלית כלפי האוכלוסיה הפלסטינית ולפגיעה קשה בביטחון הלאומי.

מבוא

סיום השליטה בפלסטינים הוא אינטרס קיומי ישראלי. אינטרס זה עמד ביסוד התהליך המדיני מראשיתו.

תוכנית ההתנתקות (8/05) נועדה לסיים את האחריות של ישראל כלפי הפלסטינים ברצועת עזה.1 על מנת להשיג מטרה זו נסוגה ישראל מציר פילדלפי והעבירה את השליטה במעבר הגבול ברפיח לידי הרש"פ, ומצרים בפיקוח האיחוד האירופי.2

לנוכח הקיפאון בתהליך המדיני לאחר ההתנתקות, שקלה ישראל לסגת באופן חד-צדדי גם משטחים בגדה המערבית במסגרת 'תכנית ההתכנסות'. תכנית זו הוקפאה באופן לא-רשמי לאחר המלחמה בלבנון.3

לאחר פעולת החמאס בכרם שלום וחטיפת החייל גלעד שליט (6/06) חזר צה"ל לפעול ברצועת עזה. לנוכח ירי טילי הקסאם מצפון הרצועה לשטח ישראל והברחות נשק מסיני לרצועה, הורחבה בשבועות האחרונים פעילות צה"ל ברצועה וכללה גם פעילות לאורך ציר פילדלפי.4

תפיסת העולם הקיימת – מאבק בטרור דוחה את סיום השליטה

מדיניותה הנוכחית של ישראל ביחסיה עם הפלסטינים מבוססת על היסודות הבאים:

שני איומים; שני הגיונות – שני הגיונות מנחים את ישראל בהתמודדות עם האתגרים בזירה הפלסטינית:

  • ההיגיון הצבאי: לוחמה בטרור – התמודדות אפקטיבית עם הקסאמים מצריכה לחימה צבאית במוקדי הטרור, סיכול יכולותיהם ומניעת התחמשותם ב'נשק אסטרטגי' (כגון טילי נ"ט ונ"מ).
בהיעדר כתובת פלסטינית או בינ"ל, נדרשת ישראל לפעול בשטחים הפלסטינים, ובכלל זה גם במעטפת החיצונית, לאורך ציר פילדלפי כמו-גם במרחב האווירי ובמרחב הימי.
  • ההיגיון המדיני: סיום השליטה בפלסטינים – על מנת להדוף את איום המדינה האחת,5 יש צורך בהפרדה מדינית בין ישראל לפלסטינים. תנאי היסוד להפרדה זו הוא סיום השליטה הישראלית ברצועת עזה ובגדה המערבית.

התהליך המדיני במבוי סתום – ישראל אינה יכולה לסיים את השליטה בפלסטינים משום ש:

א. אין חלופה הסכמית. בהיעדר שותף פלסטיני אין דרך להתקדם בתהליך מדיני המבוסס על מו"מ.6

ב. אין חלופה חד-צדדית. נוכח המלחמה בלבנון וירי הקסאם מעזה, נשחקה התוחלת המדינית או הביטחונית של צעדים חד צדדיים.7

האיום הצבאי דוחק – לאחר המלחמה בלבנון נוצר חשש מהותי ומיידי מפני 'לבנוניזציה' של השטחים הפלסטינים. זאת לנוכח ניצחון החמאס, ירי טילי הקסאם והברחות נשק רחבות היקף לעזה.

לוחמה בטרור דחופה מסיום השליטה בפלסטינים. במצב הנוכחי, סיום השליטה בפלסטינים כרוך בסיכון ביטחוני חמור ומיידי ולכן מימושו נדחה. לעומת זאת, בהיעדר אופק מדיני, מקבל האתגר הצבאי של הפסקת ירי הקסאמים עדיפות וקדימות.

המציאות המשתנה – שחיקת עיקרון שתי המדינות

בפועל מתפתחת בקרב הפלסטינים מגמות, אשר עלולות להעמיד את ישראל בפני הפתעה אסטרטגית.

הרש"פ אינה מתפקדת – מוסדות הרש"פ קיימים באופן רשמי, אך בפועל אינם מתפקדים ככוח שלטוני. בשל המבנה החוקתי של הרש"פ, תפקוד יעיל של המערכת השלטונית מצריך שיתוף פעולה מלא בין מוסד הנשיאות לבין הממשלה.8 שיתוף פעולה כזה אינו מתקיים מאז ניצחון החמאס בבחירות בשל המאבק הפוליטי בין הפת"ח לחמאס.

היפוך ביחס לעיקרון שתי המדינות – לאחרונה ניכרת שחיקה מתמשכת בתמיכה בעיקרון שתי מדינות לשני עמים או ביכולת לממשו. מגמה זו עלולה להגיע לשיא ב'היפוך' בעמדה הפלסטינית הרשמית: מתביעה לכינון מדינה פלסטינית לצד ישראל, לאימוץ פתרון המדינה האחת (ר' רגע ההיפוך ביחס למדינה פלסטינית). התפתחות מגמה זו באה לידי ביטוי בהיבטים הבאים:

א. שבירת ההגמוניה של הפת"ח – עד לבחירות האחרונות שלטה תנועת הפת"ח במוסדות התנועה הלאומית הפלסטינית (אש"ף והרש"פ). הפת"ח חרט על דגלו את עיקרון הפשרה ההיסטורית על יסוד העיקרון של 'שתי מדינות לשני עמים'. 9

ניצחון החמאס בבחירות (1/06) ופיצול פנימי גובר בתוך תנועת הפת"ח[10] שוחקים את מעמדו של עיקרון הפשרה ומחזקים את התמיכה באתוס המאבק הפלסטיני השואף להשמדת ישראל.11

ב. מגמת פירוק הרש"פ – עוד לפני עליית החמאס נשמעו קולות שקראו לפירוק הרש"פ על רקע הקיפאון המדיני והשחיקה הגוברת בתפקודה. מאז עליית החמאס גברו קריאות אלו והן נשמעות מכל קצוות הקשת הפוליטית הפלסטינית ובקרב דרגים פוליטיים בכירים.12

הרש"פ הוקמה כדי להכשיר את הקרקע ליישום פתרון שתי המדינות כאבן הפינה למדינה הפלסטינית העתידית. הפיכת פירוק הרש"פ לאפשרות שרירה וקיימת מצביעה על שחיקה בעיקרון ההפרדה המדינית.

שינוי בזירה הבין-לאומית – המשך השחיקה בתמיכה הפלסטינית בעיקרון שתי המדינות עלול להשפיע גם על השיח בקרב הקהילה הבינ"ל.13

  • כיום, עוסק הדיון הציבורי בשאלה כיצד ליישם פיתרון של שתי מדינות לשני עמים.
  • בעקבות ההיפוך, יוסט הדיון לשאלה האם לאמץ פתרון של שתי מדינות או של מדינה אחת.

משמעויות

ישראל נתונה במלכוד. הטרור הפלסטיני מקשה על ישראל לסיים את השליטה בפלסטינים בהסכמה, באופן חד-צדדי או בתיאום עם צדדים שלישיים. בהיעדר חלופה מדינית, מתמקדת ישראל בפעילות צבאית למאבק בטרור.

ואולם, ספק אם הפעילות הצבאית תשיג את מטרתה. ככל הנראה אין דרך צבאית לפתור באופן מלא את איום הקסאמים. המענה הצבאי נשחק ככל שנחלשת הכתובת הפלסטינית.

יתר על כן, הפעילות הצבאית אינה נותנת מענה לאיום המדיני, ואף מגבירה אותו.

  • חידוש נוכחות צה"ל לאורך ציר פילדלפי עלולה להטיל את האחריות לגורל הרצועה ותושביה מחדש על כתפי ישראל. אירוע כזה עלול להביא לחידוש מעמדה של ישראל כ'כובשת' בעזה.
  • יתרה מכך, הפעילות הצבאית של ישראל בעזה ובגדה פוגעת ביכולת השליטה של הרש"פ ומגבירה את חוסר האמון הפלסטיני בתהליך המדיני.14 בכך, היא מחזקת את מגמת ההיפוך ביחס לעיקרון שתי המדינות.

התעצמות מגמת ההיפוך והזליגה שלה לתוך השיח הבין-לאומי, עלולה להעמיד את ישראל במצב שבו:

א. היא אינה יכולה לסיים את השליטה בפלסטינים, בשל התעצמות איום הטרור.

ב. היא עומדת בפני קריאת תיגר על קיומה כמדינה יהודית, בשל שחיקת עיקרון שתי המדינות.

לפיכך, הפעולה על-פי ההיגיון הצבאי, גם אם תהיה כרוכה בהישגים צבאיים מסוימים, עלולה להיות כרוכה בהפסדים מדיניים ואינה נותנת מענה לאיום הקיומי הכרוך בשחיקת עיקרון שתי המדינות.

דרכי פעולה וחשיבה

על מנת להתמודד בצורה יעילה עם שני האיומים האסטרטגיים הנשקפים לישראל, על הממשלה לפתח מדיניות המאזנת בין הצורך בחופש פעולה צבאי לבין הצורך לסיים את השליטה על הפלסטינים.

שמירה על עיקרון ההפרדה – על ישראל לנקוט צעדים לקיבוע הפרדה יציבה מהפלסטינים על מנת לאפשר את יישומו העתידי של עיקרון שתי מדינות לשני עמים.

  • רש"פ חזקה מתקפת את עיקרון שתי המדינות. לצד המאבק בטרור, על ישראל להימנע מפגיעה במוסדות השלטון ובתשתיות הרש"פ. כמו כן, לנוכח מצבה הרעוע, יש צורך בשיקום היכולות האזרחיות והכלכליות של הרש"פ.
  • לא לקיים נוכחות קבע צבאית בציר פילדלפי או נוכחות אזרחית בשטחים אשר אמורים להוות חלק מהמדינה הפלסטינית העתידית ובפרט בשטחים שנוכחות בהם עלולה להטיל את האחריות לגורל האוכלוסיה על ישראל.

מציאת תחליפים לנוכחות צבאית בשטח – דרך פעולה זו נסמכת על פיתוח אמצעים מדינים וצבאיים לביסוס "משטר גבול" יציב מול הרש"פ:

  • פיתוח תפיסת ביטחון, תורת לחימה וטכנולוגיה המבוססת על הגנה מתוך שטחה של מדינת ישראל.
  • מעורבות בין-לאומית המשלבת בין כוחות חיץ בעלי מנדט לפעולה צבאית ומאמצים לבינוי הכתובת הפלסטינית. במסגרת זו, יש מקום לשקול אפשרות של משטר נאמנות בין-לאומי.
  • שיתוף פעולה עם ירדן ומצרים בכל הנוגע להסדרי הביטחון לאורך המעטפת החיצונית של הרש"פ.

פעולה צבאית לא שוללת הידברות – ספק אם מיגור מוחלט של הטרור הפלסטיני, או היענות של החמאס לשלוש הדרישות של ישראל הם ברי השגה. לפיכך, התניית ההידברות עם הפלסטינים בתנאים אלה משמעה הקפאה מוחלטת של התהליך המדיני.

לפיכך, יש מקום לשקול את הקלת ההגבלות המוטלות על הפלסטינים ואף הגעה להסכמים נקודתיים בעלי אופי מדיני, במקביל להמשך הפעילות הצבאית.



1 ר' סעיפים 1 ו- 2 לתכנית ההתנתקות.
2 ר' הסכם המעברים (הסכם רפיח).
3 דו"ח "ועדת ההתכנסות" שהקימה שרת המשפטים דאז ציפי לבני, הציג שורה של בעיות ביישום התוכנית, המטילות ספק בתועלת הביטחונית והמדינית שבנסיגה חד צדדית משטחי הגדה המערבית והתכנסות לקווי גדר ההפרדה (בן, הארץ, 15/8/06). בעקבות פרסום הדו"ח הודיע ראש הממשלה כי ההתכנסות "כבר אינה על סדר היום" (הארץ, 18/8/06).
4 לנוכח פעילות צה"ל ברצועה, עלו גם קריאות להשתלטות מחודשת על ציר פילדלפי (מרסיאנו, Ynet, 24/10/06).
5 איום המדינה האחת נובע משילוב של מגמות דמוגרפיות עם דה-לגיטימציה של הזכות היהודית להגדרה עצמית. הוא נסמך על כוחות המשלבים אלימות עם אמצעים מדיניים לכינון מדינה אחת על כל שטחי פלשתינה המנדטורית ולשחיקת עיקרון "שתי מדינות לשני עמים".
6 עוד לפני ניצחון החמאס רווחה תפיסה שאין בסיס למו"מ כי אין גוף פלסטיני שיכול ורוצה לקבל החלטות וליישמן. תפיסה זו התחזקה לנוכח עמדות החמאס השוללות את קיומה של ישראל. מכון ראות מגדיר 'שותף' כישות מדינית אשר יש לה רצון לפעול למטרה משותפת בהקשר מסוים (ר' שותפות) ואשר מהווה "כתובת", כלומר בעלת יכולת לקבל וליישם החלטות בתחומים שבאחריותה (ר' יכולת נשיאה).
7 שחיקת התמיכה הציבורית בצעדים חד צדדיים, יחד עם דו"ח "ועדת ההתכנסות" שהקימה שרת המשפטים דאז ציפי לבני שהטיל ספק בתוחלת המדינית והביטחונית של תכנית ההתכנסות (בן, הארץ, 15/8/06).

8 בעקבות תיקונים לחוק היסוד הפלסטיני משנת 2003, סמכויות הביצוע השלטוניות ברש"פ מחלוקות בין הנשיאות לממשלה, באופן שיוצר חפיפה בין סמכויות שני המוסדות. ר' הבחירות הפלסטיניות – לקראת חוסר תפקוד מוסדי.

9 על-פי עיקרון הפשרה ההיסטורית, הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית תמומש על בסיס העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים". בראשית דרכו שלל הפת"ח את זכות קיומה של מדינת ישראל וקרא למאבק מזוין לשחרור כל שטחי פלשתינה המנדטורית. ואולם, בהכרזת אלג'יר (11/88) קיבל הארגון לראשונה את עיקרון "שתי מדינות לשני עמים". חתימתו של יאסר ערפאת, מייסד ומנהיג הפת"ח, על הצהרת העקרונות (9/93), אשר כללה הכרה בישראל והתנערות מדרך הטרור, נתפסה כהזדהות רשמית של התנועה עם עיקרון הפשרה ההיסטורית.
10 שני מאבקי כוחות מרכזיים ניכרים כיום בתנועת הפת"ח. הראשון - בין הנהגת הפת"ח "בחוץ" (המזוהה בין האר עם פארוק קדומי), לבין הנהגת הפת"ח "בפנים" (ר' רובינשטיין, הארץ, 18/10/06); השני - בין אנשי "המשמר הישן", המזוהים עם אבו מאזן ואבו עלא, לבין אנשי "המשמר החדש" המזוהים עם מרואן ברגותי. מאבק זה הגיע לשיא לקראת הבחירות האחרונות ברש"פ. (ר' Mohammed Yaghi and Ben Fishman, "Fatah's Prospects in the Legislative Elections", Peace Watch #534, 1/10/06. המאמר המלא באתר ה- Washingon Institute).
11 על-פי אתוס המאבק, הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית תמומש רק בשליטה פלסטינית על כל שטחי פלשתינה המנדטורית; מאחר שהיעד הלאומי הפלסטיני שולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, לא יתכנו סיום סכסוך וסופיות תביעות במערכת היחסים עם ישראל.
12 ר' פירוק הרש"פ – התעצמות המגמה. הקולות הקוראים למהלך שכזה מתבססים על הטיעון לפיו הרשות הפלסטינית ממילא אינה מצליחה לשאת באחריות ולנהל את השלטון בשטחי עזה והגדה, וכי בפועל הכיבוש לא מסתיים, ואף מחריף.
13 כבר היום קיימים גורמים הנוטלים חלק בשיח הבינ"ל הקוראים לזניחת הפרדיגמה של "שתי מדינות לשני עמים" (ר' הדיון הנוכחי בטיעון המדינה האחת).
14 "ישראל רוצה להחליש את החמאס אך פוגעת באבו מאזן" (רובינשטיין, הארץ, 5/11/06). ר' גם: פרדוקס חיבוק הדוב.