30.10.06

קיר הלגיטימציה

המושג "קיר הלגיטימציה" מתייחס לתפיסת ביטחון ישראלית שתכליתה ייצוב משטר גבול ללא הסכם עם ישות עוינת אשר ישראל שולטת בחלקים משטחה.

הגדרה

המושג "קיר הלגיטימציה" מתייחס לתפיסת ביטחון ישראלית שתכליתה ייצוב משטר גבול ללא הסכם עם ישות עוינת אשר ישראל שולטת בחלקים משטחה. תפיסה זו מיושמת באמצעות שני מרכיבים: נסיגה ישראלית חד-צדדית לגבולות בין-לאומיים מוכרים והרתעה צבאית.

שני המופעים של יישום "קיר הלגיטימציה" הם נסיגת ישראל מלבנון (5/00) ותוכנית ההתנתקות מרצועת עזה (8/05).

רקע

תפיסת קיר הלגיטימציה מושתתת על ההנחה כי השילוב של הרתעה ונסיגה לגבולות מוכרים:

  1. יעניקו לגיטימציה לישראל מצד הקהילה הבינ"ל לכך שישראל אינה כובשת או אחראית יותר לשטח ממנו יצאה (ר' "סוף אחריות" ו"סוף כיבוש").
  2. ישמטו את הלגיטימציה הפנימית של ארגוני ההתנגדות להמשיך ולפגע בישראל.

תפיסה זו התגבשה לראשונה בסוף שנות ה-90 ע"י ממשלת ברק, על רקע שהיית צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון.

יישום התפיסה בלבנון

בשנת 2000, לאחר 18 שנות שהייה ישראלית בלבנון, החליטה ממשלת ישראל לסגת באופן חד-צדדי מדרום לבנון ולהתפרס על קו הגבול הבינ"ל המוכר ("הקו הכחול") , על בסיס "החלטה 425".1 החלטה זו היוותה יישום של תפיסת "קיר הלגיטימציה".2

בהחלטה הבהירה ממשלת ישראל כי לאחר שמלאה את דרישות הקהילה הבינ"ל וממשלת לבנון בנוגע לגבול, היא תעמוד על זכותה להגיב באופן מלא על כל ניסיון לפגוע בה.3

עם זאת, גם לאחר הנסיגה הישראלית, המשיך החזבאללה לתקוף את ישראל במהלך השנים 2000-2006. בין השאר, פגע החזבאללה בכוחות צה"ל על הגבול, חטף חיילים, וביצע ירי לעבר מוצבי צה"ל ואף לעבר ישובים ישראליים.4

ביולי 2006, לאחר תקיפת סיור צה"ל וחטיפת שני חיילי מילואים ע"י החזבאללה, פתחה ישראל במבצע הצבאי "גשמי קיץ".

יישום התפיסה ברצועת עזה

תפיסת קיר הלגיטימציה עמדה גם מאחורי תכנית ההתנתקות (8/05), במסגרתה נסוגה ישראל באופן חד-צדדי מרצועת עזה לגבול הבינ"ל המוכר ("הקו הירוק"). 5

בהחלטת הממשלה נקבע כי לאחר הנסיגה הישראלית מרצועת עזה, תסתיים האחריות הישראלית על האוכלוסייה המקומית והיא לא תיחשב עוד ככובשת.6

למרות זאת, אחרי השלמת הנסיגה, נמנעה ישראל מלבקש אישור רשמי מצד גורמים בקהילה הבינ"ל לסיום אחריותה על עזה, כשם שעשתה בלבנון.7 זאת בשל ההנחה כי הקהילה הבינ"ל והאו"ם רואים את עזה והגדה המערבית כיחידה טריטוריאלית אחת ולכן לא יכירו בסוף הכיבוש הישראלי ברצועה, בזמן שישראל עדיין כובשת בגדה המערבית.8

במסגרת הסכם המעברים (11/05), הסירה ישראל את שליטתה המלאה מהמעטפת החיצונית של עזה בציר פילדלפי בין מצרים ועזה. מבחינת ישראל, הסכם זה נועד להסיר את אחריותה המעשית (להבדיל מהרשמית) של ישראל ברצועת עזה. ההסכם העביר אחריות לניהול, לניטור ולשיטור המעטפת לשלושה גורמים: הרשות הפלסטינית, מצרים, ומנגנון פיקוח אירופי. עד כה, הסכם רפיח יושם בצורה חלקית בלבד.9

ישראל לא זכתה לאישור רשמי בדבר סוף הכיבוש ברצועה.10 גם אחרי הנסיגה, מרצועת עזה, נמשך המאבק לאורך הגבול, שכלל ירי נגד ישובים ישראליים.11


1 החלטת מועצת הביטחון 425 (03/78) התקבלה לאחר שיצאה ישראל ל"מבצע ליטני". ההחלטה קראה לנסיגה מלאה של כוחות צה"ל ולהשבת הריבונות המלאה של ממשלת לבנון עד לגבול הבינלאומי. כמוכן, ההחלטה הקימה את כוח UNIFIL ttp://daccessdds.un.org/doc/RESOLUTION/GEN/NR0/368/70/IMG/NR036870.pdf?OpenElement )
2 כחודשיים לפני נסיגת ישראל (22/3/00) הצהיר רה"מ ברק כי אם לא יושג הסכם עם סוריה תודיע ישראל שהיא נסוגה מדרום לבנון על פי החלטת מועצת הביטחון 425. ברק גם הצהיר על כך שצה"ל ייערך, לאחר הנסיגה, על הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון. רה"מ למעשה פסל את הצעת צה"ל להשאיר בשטח לבנון "רצועת חיץ", שהייתה משמרת את התפיסה הקודמת של "רצועת הביטחון" (א.בן, הארץ, 23/03/00).
3 עם השלמת הנסיגה (24/05/00) אמר רה"מ ברק כי ישראל תקבע "רף גבוה מאוד לתגובה בכל עומק לבנון, כיוון שלמי שינסה לפגוע בנו אחרי שיצאנו מלבנון - אין הזדמנות, סיבה או תירוץ". (ד. סובלמן, הארץ, 22/5/01). לאחר שהשלימה ישראל את הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון, אישרה מועצת הביטחון את המהלך (18/06/00) וקבעה שישראל מילאה את אחריותה במסגרת החלטה 425, למרות מחאותיה של לבנון בעניין "חוות שבעא" ונושאים אחרים לגביהם הביעה הסתייגויות. (ראה הודעת מועצת הביטחון: http://www.un.org/News/Press/docs/2000/20000618.sc6878.doc.html). מזכ"ל האו"ם חזר על החלטה זו במכתב רשמי שהפנה אל ראש ממשלת לבנון (06/06) בו הבהיר כי כל עוד קיימת מחלוקת בין סוריה ולבנון על אזור חוות שבעא על לבנון לכבד את החלטת האו"ם (שטרן, הארץ, 10/06/06).
4 לטענת החזבאללה הסיבה לפעולותיו כללה את הצורך לשחרר את חוות שבעא, לשחרר את האסירים הלבנונים ולהפסיק את החדירות הישראליות בשמי לבנון.
5 ראה את נאום רה"מ שרון בכנס הרצלייה ה-4 (2003) (http://www.herzliyaconference.org/_Articles/Article.asp?ArticleID=1096&CategoryID=170 )
6 ראה את חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה - (18.2.2005): "עם השלמת המהלך, לא תיוותר באזורים שיפונו במרחב היבשתי של רצועת עזה נוכחות ישראלית קבועה של כוחות ביטחון ישראלים... כפועל יוצא מכך, לא יהיה יסוד לטענה שרצועת עזה הינה שטח כבוש." (סעיף 2.א'.)
7 לאחר יישום ההתנתקות הועלתה טענה פלסטינית כי ישראל לא יצאה מחלק מהשטחים בצפון הרצועה. ראה בעניין זה נקודת ראות: הוויכוח על ארז: תרגיל עוקץ פלסטיני??.
8 בפועל, סיום הנוכחות הישראלית ברצועת עזה לא זיכה אותה בהכרה מצד הקהילה הבינ"ל בכך שחל בשטח זה מצב של סוף כיבוש וסוף אחריות.
9 ראה המונח "הסכם רפיח" (באנגלית –Agreement on Movement and Access (“Rafah Agreement”) ).
10 בעניין זה ראה את דבריו של משה יעלון ששימש כרמטכ"ל לפני יישומה של תכנית ההתנתקות: "... את כל ויתורי ההתנתקות עשתה ישראל מבלי לקבל הכרה בינלאומית בכך שהכיבוש בעזה הסתיים. למרות כל מה שעשינו אנחנו עדיין נתפשים כאחראים לגורלם של הפלסטינים ברצועת עזה." (ארי שביט, הארץ, 6/7/06).
11 אובדן ההרתעה ברצועת עזה עולה גם מדבריו של ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר: "...העובדה שהתחייבנו שאם יירו קסאמים אחרי ההתנתקות נגיב בכל הכוח ולא עשינו זאת שחקה את ההרתעה שלנו, השפיעה לרעה על מעמדנו באזור ועודדה אף את איראן... בפועל קיבלנו את ירי הקסאמים כגשם. הכנסנו היתר לירות קסאמים על שדרות אל תוך כללי המשחק. ההבלגה הזו הייתה טעות קשה. אם מותר לירות מעזה לשדרות מותר לירות גם מלבנון לגליל. יש פה בעיה חמורה של אובדן הרתעה שאנחנו עתידים לשלם עליה מחיר כבד." (ארי שביט, הארץ, 6/7/06).