מלכודי המו"מ בין ישראל לפלסטינים

מילכוד המשא ומתן מבטא את הדינמיקות המאפיינות את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים אשר מנעו עד כה את ההגעה להסכם מדיני על מצב הקבע.

הגדרה

המושג "מילכוד המו"מ בין ישראל לפלסטינים" (להלן "מילכוד המו"מ") מתייחס לדינמיקות אשר מאפיין את המו"מ על הסוגיות התלויות ועומדות 1 בין ישראל לפלסטינים, אשר, מנקודת מבט ישראלית, יסכנו את מעמדו הפוליטי של הקברניט הישראלי ויקטינו את הסיכוי להשגתו של הסכם ובכללן:

  • התמשכות המו"מ;
  • הרחבת סדר היום של המו"מ;
  • הסלמה בתביעות הפלסטיניות במהלך המו"מ;
  • אלימות במשך המו"מ;
  • טרור לקראת החתימה על ההסכם, אישרורו ולקראת אבני דרך מרכזיות ביישומו.

ככלל, דינמיקות אלו הן מבניות ונובעות מהמפגש בין אפיוני המערכת הפוליטית הישראלית והפלסטינית.

רקע

מאז 1992, חמישה ראשי ממשלה ישראלים ניהלו מו"מ עם ההנהגה הפלסטינית:

  • יצחק רבין ושמעון פרס (1992-96) נשאו ונתנו אודות הצהרת העקרונות (9/93); הסכם עזה ויריחו (5/94); הסכמי העברת הסמכויות (קיץ 94); והסכם הביניים (9/95);
  • בנימין נתניהו (1996-99) נשא ונתן אודות הסכם חברון (1/97) ומזכר נהר וואי (10/98);
  • אהוד ברק (1999-01) נשא ונתן אודות מזכר שארם אל-שיח' (9/99); פסגרת קמפ-דיוויד 2000(7/00); מתווה קלינטון (12/00); ושיחות טאבה (1/01);
  • אריאל שרון (2001- ) נשא ונתן אודות מפת הדרכים (4/03).

ברם, ככלל, חמשת ראשי הממשלה סבלו מחוסר יציבות פוליטית במהלך התהליך המדיני אותו הובילו בעת שהתמודדו עם אתגר כפול של ניהול מו"מ עם הפלסטינים במקביל לצורך להילחם באלימות ובטרור.2 קדנציות אלו התאפיינו, בין השאר, בדינמיקות הבאות:

  • התמשכות המו"מ אל עבר קצה יכולת הנשיאה הקואליציונית של הקברניט הישראלי קרי, לעתים עד קרוב למועד הבחירות או התפרקות הקואליציה.
  • הרחבת סדר-היום של המו"מ ע"י הפלסטינים באמצעות הוספת נושאים לסדר היום.
  • הסלמה בתביעות המו"מ ע"י הפלסטינים באמצעות הוספת תביעות או הסלמה בתביעות שהוצגו בשלבים מוקדמים של המו"מ.
  • אלימות במהלך המו"מ.
  • טרור לקראת אבני דרך מרכזיות במו"מ, לקראת חתימה על הסכם, אשרורו או לקראת אבני דרך מרכזיות ביישומו.

לשילוב בין חמש הדינמיקות הללו עלול להיות השפעה הרסנית על מעמדו של הקברניט הישראלי ועל היכולת של מדינת ישראל להגיע להסכם עם הפלסטינים.

התבניות המעצבות את מילכוד המו"מ

הניתוח של מכון ראות מוביל למסקנה כי דינמיקות אלו נובעות משלוש תבניות המאפיינות את המפגש שבין המערכת הפוליטית הישראלית והפלסטינית:תפיסת מנוף הזמן – תפישה זו דנה בשאלה: לטובת מי פועל הזמן?

ככלל, ניתן לומר כי הזמן פועל לרעתו של צד הנתון ללחצים פוליטיים פנימיים וחיצוניים, ולטובתו של צד היודע לנצל לחצים אלה על מנת לזכות בהישגים. לפיכך, בעולם המו"מ, לתפיסת הצדדים את גורם הזמן, השפעה מכרעת על קבלת ההחלטות במו"מ ועל תוצאותיו.3 בקרב הצד הפלסטיני ישנן סיעות הגורסות כי הזמן פועל לטובת הפלסטינים עקב התגברות הלחצים החיצוניים והפנימיים על מדינת ישראל. מנועים עיקריים של תפיסה זו הם המגמות הדמוגרפיות, התפשטות רעיון המדינה הדו-לאומית, דה-הלגיטימציה כלפי ישראל4 והתפיסה כי האלימות מובילה את הפלסטינים להישגים מדיניים5.

גורמים אלה רואים במהלך המו"מ הישראלי-פלסטיני בין 1999-01 כמסע חד-כיווני בו ישראל היא שעשתה את מרבית הויתורים.6 כתוצאה מכך, לסיעות אלו אין תמריץ למגר את האלימות או להגיע להסכם עם ישראל.

הפער באורך ואופי הקדנציות – המערכת הפוליטית הישראלית מאופיינת בקדנציות קצרות ולא יציבות בהשוואה להנהגה הפלסטינית.7 עבור ראש ממשלת ישראל, מהלך מדיני משמעותי מול הפלסטינים כרוך במשברים פוליטיים, אשר עלולים להביא לנפילתו. התרבות הפוליטית הפלסטינית קבלת החלטות בצד הפלסטיני מאופיינת בצורך להשיג תמיכה רחבה יחסית המחייבת הידברות עם מרבית הפלגים בחברה הפלסטינית כולל ארגוני הסירוב. תהליך זה מקשה על הכרעות הסטוריות מול ישראל.8 דוגמה בולטת להשפעתה של תבנית זו על מערכת היחסים נוגעת למלחמה באלימות ובטרור. ישראלים רבים חשים כי הפלסטינים אינם מחויבים למניעת פיגועי טרור נגד ישראל בידי מתנגדי התהליך וכי ערפאת אינו רואה בחמאס ובג'האד האסלאמי יריבים מסוכנים שצריך לעקור את תשתיתם ואת האידיאולוגיה שלהם, אלא כוח פוליטי לגיטימי וחשוב, שמוטב לרצותו מאשר ללחום בו.9

סיכום

יוצא אפוא כי כל עוד מתקיימות התבניות הנ"ל – מנוף הזמן, פער באורך הקדנציות והתרבות הפוליטית הפלסטינית במתכונתה הנוכחית – ראש ממשלת ישראל, הבוחר לנהל משא ומתן עם הפלסטינים, עלול לעמוד בפני סכנה של תהליך מדיני, אשר יתמשך עד לקצה יכולת הנשיאה הקואליציונית שלו, על סדר יום הולך ומתרחב, למול תביעות פלסטיניות הולכות ומאמירות, תוך כדי טרור ואלימות במהלך ולקראת שיאי התהליך המדיני. בראייתה של ישראל, הבנת המילכודים הללו, טרם ובעת כניסה למהלך מדיני מול הפלסטינים, חיונית להצלחת המו"מ. לפיכך, למילכודי המו"מ משמעות רבה להתנהלות הקברניט הישראלי (ר' תחום הליבה של התנהלות הקברניט), בין השאר, ביחס לשאלה האם לנהל מו"מ עם הפלסטינים או לבחור באסטרטגיה חלופית למו"מ על צעדים חד-צדדים או מהלכים המתואמים עם צדדים שלישיים אך אינם מותנים בהסכמה או שיתוף פעולה פלסטינים.



1 כגון פליטים, גבולות, ירושלים, ביטחון ומים.
2 להרחבה אודות התנהלות ראשי הממשלה לנוכח האתגר הכפול ראה רבינוביץ' איתמר, חבלי שלום – ישראל והערבים 1948-2003, (אור-יהודה: דביר, 2004). ביחס לרבין, ר' עמ' 44-45, 60-70; ביחס לפרס, ר' עמ' 70-75; ביחס לנתניהו, ר' עמ' 77-107, 112-113; ביחס לברק, ר' עמ' 115-117, 130-145; ביחס לשרון, ר' עמ' 165-177, 190-195, 273-274.
3 Stuhlmacher, Alice, “The Impact of Time Pressure and Information on Negotiation Process and Decisions”, Group Decision and Negotiation, 9: 471-491, 2000
4 Sussman, Gary, “The Challenge to the Two-State Solution”, Middle East Report, 231 http://www.merip.org/mer/mer231/sussman.html
5 69% מהפלשתינאים מאמינים כי הצליחו להשיג באמצעות "האינתיפאדה השנייה" מטרות לאומיות ומדיניות שלא הצליחו להשיג במו"מ על הסכם הקבע ("הארץ", 6.7.2004).
6 רבינוביץ', שם, עמ' 161-162.
7 ר' תשובת ראה"מ לשעבר ברק לשאלה שהופנתה אליו באמצעות אתר האינטרנט של "הארץ",19 ביולי:

Q: “Would you agree that the election system in Israel makes it difficult to make policy and carry it out?” A: I fully agree. And we see it in the fact that for almost 15 years now, every government has served between six months and three years, and the moment a leader begins to take a course that is highly important for the whole nation in the long run, he begins to count down his days in office as a result of the capacity of temporary coalition interest groups to topple him”. )http://www.haaretz.com/hasen/pages/QA.jhtml?qaNo=104.

8 להרחבה מנקודת מבטו של שר החוץ לשעבר שלמה בן--עמי ר' בן-עמי שלמה, "הפלסטינים – חרדת ההכרעה" (פרק 21), חזית ללא עורף, (תל-אביב: משכל, 2004), עמ' 386-409.
9 להרחבה אודות השפעת הטרור על דעת הקהל הישראלית, ר' רבינוביץ', שם, עמ' 66-67.