הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית

מושג זה בוחן את האופן בו תמומש הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית עם הקמת המדינה הפלסטינית.

הגדרה

המושג הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית מתייחס לאופן שבו תמומש הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני עם הקמת המדינה הפלסטינית:

  1. האם הקמת המדינה הפלסטינית מממשת את הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני כולו ומסירה סוגיה זו מעל סדר היום המדיני (ר' סופיות התביעות)? או
  2. האם גם לאחר הקמת המדינה הפלסטינית, תישארנה קבוצות של אנשים הרואים עצמם כפלסטינים, ואשר תביעתם להגדרה עצמית לא מומשה?

המושג הזכות הפלסטינית להגדרה העצמית קשור בקשר הדוק במושגים סוגיית הייצוג הפלסטיני, סוגיית המעמד האישי של ערביי ישראל ובמושג מפת העם הפלסטיני המבטא את פריסת העם הפלסטיני בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ובמדינות המארחות (ירדן, סוריה ולבנון).

סוגיית ההגדרה העצמית במשפט הבין-לאומי

הזכות להגדרה עצמית היא זכותה של אוכלוסייה בעלת תודעה לאומית להגדיר את מעמדה הפוליטי בטריטוריה מסוימת מתוך בחירה חופשית.1 זכות זו מהווה את אחד העקרונות החשובים ביותר במשפט הבין-לאומי ומגולמת באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (מטה האו"ם, 16/12/66) הקובעת כי: "לכל העמים זכות להגדרה עצמית. בתוקף זכות זו חופשיים הם לקבוע את מעמדם הפוליטי ולשקוד בחופשיות על פיתוחם הכלכלי, החברתי והתרבותי".2 ברם, מסמכי האו"ם השונים אינם מגדירים במדויק את משמעות עקרון ההגדרה העצמית. למרות שמגילת האו"ם קובעת כי לכל עם יש זכות להגדרה עצמית, הרי שבפועל אין הסכמה בינלאומית על אופן יישומו של עקרון זה.3

ייחודה של סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית

ייחודה של סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית נובע מהשילוב בינה לבין סוגיית הייצוג הפלסטיני, סוגיית המעמד האישי של ערביי ישראל ומפת העם הפלסטיני כדלקמן:

  1. אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים מתגוררת בשטחי הרשות הפלסטינית ובשטחי המדינות המארחות (ירדן, סוריה ולבנון);
  2. העמדה הפלסטינית הרשמית תובעת את זכות השיבה של אוכלוסייה זו לשטחי מדינת ישראל כתנאי למימוש זכותם להגדרה עצמית.
  • המעמד האישי של ערביי ישראל –
  1. במדינת ישראל קיימת אוכלוסייה של ערבים בעלי אזרחות ישראלית, אשר חלקם רואים עצמם כבני העם הפלסטיני;
  2. מדינת ישראל רואה עצמה כמממשת הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי תוך הבטחת שוויון זכויות למיעוטים שבקרבה, ובכללם לערביי-ישראל;
  3. לעומת זאת, רבים מן הפלסטינים רואים בערביי ישראל בני העם הפלסטיני, אשר זכותם להגדרה עצמית צריכה להיות ממומשת במקום מושבם הנוכחי, קרי בישראל;
  4. מכך עלול להשתמע כי גם הערבים אזרחי ישראל הם בני העם הפלסטיני ובעלי זכות להגדרה עצמית כפלסטינים.4
  5. לכאורה, זכות זו מתנגשת עם הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית בישראל.
  • מצב הקבע של סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית – ניתן לזהות שתי גישות ביחס לזכות הפלסטינית להגדרה עצמית במדינה הפלסטינית:

גישת ההכלה – עפ"י גישה זו: המדינה הפלסטינית, ורק היא, תממש את הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני כולו. במילים אחרות, הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית מוכלת אל תוך המדינה הפלסטינית; כל פלסטיני באשר הוא – זכותו להגדרה עצמית ממומשת עם הקמת המדינה הפלסטינית;עם הקמת המדינה הפלסטינית, סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית מוסרת מעל סדר היום. גישת כל תושביה / אזרחיה בלבד – עפ"י גישה זו: המדינה הפלסטינית תממש את הזכות להגדרה עצמית של תושביה ו/או אזרחיה בלבד.ההבדל בין הגדרת "תושב" ל"אזרח" עלול להימצא במעמד הפליטים הפלסטינים במדינה הפלסטינית; במידה והם לא יוכרו כתושבים עקב ארעיות מעמדם האישי, ייתכן שמימוש הזכות להגדרה עצמית במדינה הפלסטינית יצומצם לתושביה שאינם פליטים בלבד (קרי, קיומו של מעמד פליט פלסטיני במדינה פלסטינית, אשר זכותו להגדרה עצמית טרם נפתרה);זכותה של הפזורה הפלסטינית להגדרה עצמית נותרת עניין פתוח כל עוד לא נפתרה בעיית הפליטים.

רקע היסטורי לסוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית

הזכות להגדרה עצמית באמצעות הקמת מדינה פלסטינית היוותה מושא המאבק הלאומי הפלסטיני מאז התגבשה התנועה הלאומית הפלסטינית וביתר שאת מאז הקמתו של אש"ף ב- 1964. במהלך החודשים 10-11/1974 חלה התפתחות משמעותית במאבק זה. בועידת רבאט (10/74) אשררה הליגה הערבית את התביעה לזכות השיבה של העם הפלסטיני למולדתו, כתנאי למימוש הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית. בנוסף, אש"ף הוכר כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני. ב- 11/74 אושרר מעמד זה ע"י האו"ם באמצעות קבלת אש"ף כמשקיף בעצרת הכללית.5 ב- 15/11/88 הכריז אש"ף בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר על הקמת מדינה פלסטינית כמימוש זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית (ר' הכרזת אלג'יר (1988)).6 הכרזה זו זכתה להכרה של 94 מדינות, אשר מקיימות יחסים דיפלומטיים עם אש"ף. מאז, קיימות החלטות והצהרות רבות של מדינות העולם והאו"ם המכירות בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית (לדיון מקיף במעמד המדיני של המדינה הפלסטינית ר' מעמד המדינה הפלסטינית).במספר הזדמנויות נוספות, בעיקר בין תום תקופת הביניים (5/99) לבין פרוץ האינתיפאדה השנייה (10/00), איימו ראשי אש"ף להכריז ו/או לממש את הכרזת העצמאות הפלסטינית במסגרת הרשות הפלסטינית. בין 1999-01, במהלך המשא ומתן על הסכם הקבע בין ישראל לפלסטינים, נדונה הקמת המדינה הפלסטינית, ובהקשר זה, באיזה אופן תממש המדינה הפלסטינית את הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית. הצד הישראלי תבע כי הקמת המדינה הפלסטינית תהווה את מימוש הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני כולו וכי לאחר הקמתה של המדינה הפלסטינית תוסר סוגיה זו מעל סדר היום7 (להרחבה, ר' מצב הקבע של סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית). בשנת 2002 אימץ הנשיא בוש את רעיון המדינה הפלסטינית והפכו למרכיב מרכזי במדיניות ארה"ב באזור (ר' חזון הנשיא בוש למזרח התיכון ב- 24/6/2002). 8 בתקופה זו הכירו מדינות אירופה, האו"ם וארה"ב בזכותם של הפלסטינים להקים מדינה פלסטינית. 9ב- 12/02, אימץ ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, את רעיון המדינה הפלסטינית ובכך הפך רעיון זה לעמוד תווך מוסכם על מרבית המפה הפוליטית בישראל (ר' נאום הרצלייה 2002)10. ב- 10/03 יצרה יוזמת ז'נבה זיקה בין היחס בין המדינה הפלסטינית לזכות הפלסטינית להגדרה עצמית, מחד, לבין היחס בין מדינת ישראל לבין הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית, מאידך.11 ואולם, בשונה מעמדת ישראל במו"מ על הסכם הקבע הנ"ל, יוזמת ז'נבה אינה מתייחסת לשאלות: מהי הטריטוריה שבה תוחל זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, ועד כמה זכות זו ממומשת במלואה עם הקמת המדינה הפלסטינית. שאלות אלו עתידות לקבל משנה תוקף לקראת הקמתה של המדינה הפלסטינית בגבולות זמניים בין אם תוקם כתוצאה ממו"מ (במסגרת השלב השני של מפת הדרכים) או כתוצאה מהכרה ישראלית חד-צדדית ברשות הפלסטינית כמדינה. לדוגמה, הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים טרם חתימת הסכם קבע אשר ייחתם עם אש"ף, עלולה להותיר את שאלת מימוש הזכות להגדרה עצמית של הפזורה הפלסטינית כשאלה פתוחה.

משמעויות עבור מדינת ישראל

לסוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית זיקה והשפעה רבה על ישראל, בין השאר ביחס ל:

  1. איום המדינה האחת איום המדינה האחת קשור בטבורו לסוגיית ההגדרה העצמית הפלסטינית ולסוגיית הייצוג הפלסטיני. מצב קבע שמבוסס על מציאות של גישת כל תושביה לסוגיית ההגדרה העצמית עלול להביא לערעור הפתרון של שתי מדינות לשני עמים ולשמר את איום המדינה האחת תוך חתירה תחת יהודיותה של ישראל.
  2. ערביי ישראל – מתכונת היחסים בין מדינת ישראל, הערבים אזרחי ישראל והמדינה הפלסטינית / אש"ף תעוצב בצורה ישירה ומשמעותית בהתאם למצב הקבע של סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית. לבחירה בין גישת ההכלה לבין גישת כל תושביה תהיינה השלכות מרחיקות לכת על מערכת יחסים זו;
  3. ירדן ­– ירדן, תחת השליטה ההאשמית, מהווה מרכיב מרכזי ביציבות האזורית. ליציבות ירדן השפעות מרחיקות לכת על הביטחון הלאומי של ישראל. מתכונת היחסים בין ישראל, ירדן והמדינה הפלסטינית / אש"ף, תעוצב אף היא בצורה ישירה ומשמעותית בהתאם למצב הקבע של סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית;
  4. המערכת החוקתית הפלסטינית – החוקה הפלסטינית ושיטת הבחירות במדינה הפלסטינית (הזכות לבחור ולהיבחר) הם המופעים החוקתיים העיקריים של מימוש הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית. לפיכך, לישראל (כמו-גם לירדן) עניין בהשפעה על מערכת זו על מנת למנוע פגיעה בריבונותה וביציבותה.
  5. סוגיית זהות השותף הפלסטיני – לכאורה, רק לאש"ף, כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני כולו, יש את הזכות לדון עם ישראל על סוגיית הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית. ואולם, במידה רבה, הרשות הפלסטינית והמדינה הפלסטינית בגבולות זמניים יוצרות מציאות של מימוש זכות זו. לפיכך, זהות השותף הפלסטיני תשפיע על מתכונת והיקף מימוש הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית ולפיכך, על ישראל (ר' מיהו השותף – אש"ף או הרשות הפלסטינית?);

1 מילון ובסטר.

2 סעיף 1.1, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, מטה האו"ם, 16/12/66.

3 רובינשטיין אמנון ואלכסנדר יעקובסון, ישראל ומשפחת העמים – מדינת לאום יהודית וזכויות האדם, (ת"א: שוקן, 2003), ע' 48.

4 למרות שטיוטת החוקה הפלסטינית אינה מציינת ולו פעם אחת את המילים – זכות להגדרה עצמית, תפישה זו באה לידי ביטוי משתמע. עפ"י טיוטת החוקה ערביי ישראל מוגדרים כפלסטינים, והם עתידים להיות בעלי זכות לבחור ולהיבחר במדינה הפלסטינית (להרחבה ר' המערכת החוקתית הפלסטינית). בנוסף, הטיוטא עושה שימוש במונחים שונים כגון”people” “national” ו-citizen”" אשר מקשים על הבנת עמדתה ביחס לסוגיית ההגדרה עצמית הפלסטינית וביחס לסוגיית המעמד האישי של ערביי ישראל. להרחבה, ר' טיוטת החוקה הפלסטינית (14/5/03).

5 בוועידת הפסגה שנערכה בבירת מרוקו, רבאט, (26-29/10/74) קבעו מדינות ערב כי ממועד זה ואילך יוגדר אש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. החלטות הוועידה הגבילו את מרחב התמרון של ירדן ושללו מידיה את האפשרות להשיב לידיה את הגדה המערבית, עובדה אשר הובילה בסופו של תהליך להחלטת ההתנתקות של המלך חוסיין מהגדה המערבית ביולי 1988 (ר' האופציה הירדנית).

ר' החלטה 3237, 22/11/1974 של העצרת הכללית של האו"ם המקבלת את אש"ף כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני.

6 מתוך הכרזת העצמאות הפלסטינית (15/11/88): "בהמשך להחלטות הליגה הערבית ובהישען על סמכות הלגיטימציה הבין-לאומית כתוצאה מהחלטות האו"ם מאז 1947; כמימוש זכויות העם הערבי הפלסטיני להגדרה עצמית, לעצמאות פוליטית ולריבונות על אדמותיו, המועצה הלאומית הפלסטינית, בשם האלוהים, ובשם העם הערבי הפלסטיני, מצהירה בזאת על הקמתה של מדינת פלסטין על אדמת פלסטין שבירתה ירושלים (אלקדס א-שריפ)".

כמו-כן, ר' ההכרה הבין-לאומית במדינה הפלסטינית לאחר הכרזת העצמאות הפלסטינית מ-1988.

7 ר' שר, גלעד, במרחק נגיעה: המו"מ לשלום – 1999-2001, (ת"א: משכל, 2001), ע' 420-421. בנספח לספר מופיעה טיוטא של הסכם הקבע, אשר היוותה מושא למשא ומתן בין הצדדים. בעמודים המצוינים לעיל, מופיעים הסעיפים הרלבנטיים (1.3, 2.9) הדנים בזכות להגדרה עצמית כחלק מהתביעות אשר תוסרנה לאחר הקמתה של המדינה הפלסטינית.

8 ר' קריאתו של בוש למנהיגות חדשה ושונה.

10 ר' נאום הרצלייה 2002 של רה"מ אריאל שרון בכנס הרצלייה (12/02).

11 במבוא ליוזמה נאמר כי "הסכם זה מציין את ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה ואת ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה, מבלי לפגוע בזכויותיהם השוות של אזרחי שני הצדדים". בהמשך, מצוין בסעיף 2.4 כי "הצדדים מכירים בפלסטין ובישראל כבתים הלאומיים של עמיהן"; כמו-כן, בסעיף 7.14 המתייחס לעניין הפליטים מצוין כי יחול שיתוף פעולה בין הצדדים "ליצירת פורומים להחלפת נרטיבים היסטוריים ולקידום הבנה הדדית בנוגע לעבר".

מקורות נוספים

מקורות נוספים

1. לסקירה מקיפה אודות "הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית" ר&<39;:
  • בכור גיא, לקסיקון אש"ף, תל-אביב: משרד הביטחון, 1995;
  • אמנון ואלכסנדר יעקובסון, ישראל ומשפחת העמים – מדינת לאום יהודית וזכויות האדם, תל-אביב: שוקן, 2003;
  • רולף, הטיס שילה, לקסיקון פוליטי של מדינת ישראל, ירושלים: כתר, 1998.
2. לדיון מקיף בסוגיית הייצוג הפלסטיני וההגדרה העצמית הפלסטינית ראה: Amin M. Husain, “Who is the Legitimate Representative of the Palestinian People?”, Chinese Journal of International Law, Spring 2003 v2 i1 p2073. לתיאור מקיף של סוגיית מעמדה הבינלאומי של המדינה הפלסטינית בתקופת הסכם הביניים ראה מאמרו של עומאר דג&<39;אני, לשעבר יועץ משפטי של מחלקת המו"מ של אש"ף:Omar M. Dajani, “Stalled between seasons: the international legal status of Palestine during the interim period”, Denver Journal of International Law and Policy, Fall 1997 v26 n1 p27-92.