תחיית המרחב הציבורי: אתגר מרכזי של ישראל
עוד בנושא

תחיית המרחב הציבורי: אתגר מרכזי של ישראל

אם המערכות הציבוריות ימשיכו להידרדר בקצב הנוכחי, נמצא את עצמנו בעתיד במצב הדומה למציאות העכשווית של חלק ממדינות דרום אמריקה

עמרי זגן, דה מרקר ,3.10.2012:

סיפור הפיתוח הכלכלי של ישראל ב-25 שנים האחרונות הוא סיפור הצלחה מעורר השראה. בתחומים רבים כמו היי-טק וביטחון, הצליחה ישראל לממש את הנכס הייחודי שלה בהשוואה למדינות אחרות - הון אנושי בעל תאוצה ויצירתיות.

אבל התחום שבו נכשלה ישראל כישלון חרוץ בעשורים האחרונים הוא המרחב הציבורי - המרחב שבו כולנו כאזרחים צורכים שירותים ציבוריים ומנהלים אינטראקציה אחד עם השני. מרחב זה ננטש כמעט לגמרי על ידי אותם בעלי יכולת. למעשה, כאשר מביטים כיום במרחב הציבורי, אנו מזהים בעיקר מערכות ביורוקרטיות, שרידים מאובנים מהעולם הישן.

ההשפעה של תהליך זה על איכות החיים של אזרחי ישראל מורגשת בכל פינה. הרופאים החלו להשקיע יותר זמן במרפאות פרטיות על חשבון עבודה בבית החולים ובקופות החולים; מרבית הסטודנטים המצטיינים הדירו את רגליהם ממערכת החינוך; ומספר גדל והולך של ישראלים שולחים את ילדיהם למסגרות פרטיות או פרטיות למחצה, מאחר שהם חשים כי היקף ואיכות שירותי החינוך הציבורי אינם תואמים את ציפיותיהם. בכך, בית הספר לא רק מאבד את המורים הטובים, אלא גם את יוקרתו ותדמיתו בקהילה המקומית.

בדומה לכך, שירות המדינה (משרדי הממשלה והיחידות הממשלתיות) לא הצליח לגייס לשורותיו את העובדים המוכשרים ובעלי המוטיבציה להוביל, ואלה פנו לרוב לכיוונים אחרים. לכן נותר שירות המדינה מאחור - מנוהל בשיטות ארכאיות ושקוע בסבך ביורוקרטי שיצר לעצמו. ללא תמריצים למצוינות מצד אחד ובהיעדר אפשרות לפיטורים במקרה של אי התאמה מצד שני, הפך שירות המדינה את הבינוניות לשגרה ודיכא את הניסיונות להתחדשות. עובדים מוכשרים שכן מוצאים את דרכם לשירות הציבורי עוזבים, על פי רוב, לאחר תקופת שירות קצרה או נשאבים לבינוניות המדבקת, לאחר שהבינו כי כל ניסיון לשנות או לחדש נתקל בקיר בטון.

בשיח הציבורי יש נטייה לעסוק אך ורק בהיקף התקציבים שמופנים למערכות הציבוריות, אלא שלתהליך נטישת המרחב הציבורי השפעה שחורגת הרבה מעבר למחסור תקציבי כזה או אחר. לא ניתן להמשיך להאשים את היקף ההוצאה הביטחונית באחריות למציאות שאליה הגענו. אין טעם לשפוך עוד תקציבים לתוך המערכות הציבוריות שאינן יעילות. ולהפך, דווקא המחסור והמגבלות עשויים לשמש כקול קורא לחדשנות וליצירתיות. כך הצליחה ישראל בתחומים אחרים - לא בזכות תקציבים בלתי מוגבלים, אלא בזכות אנשים בעלי חזון ויכולות.

תחיית המרחב הציבורי הוא אחד האתגרים המרכזיים כיום של ישראל. הוא אינו פחות חשוב מכמות הצנטריפוגות וקצב העשרת האורניום באיראן. אך בעוד שהאיומים הביטחוניים נשענים על הערכות והסבירות להתממשותן אינה מלאה, הרי שהאיום של הזנחת המרחב הציבורי ברור ומוחשי כבר כיום.

אם המערכות הציבוריות ימשיכו להידרדר בקצב הנוכחי, נמצא את עצמנו בעתיד במצב הדומה למציאות העכשווית של חלק ממדינות דרום אמריקה. נהפוך לחברה שבה יש קו הפרדה ברור בין מיעוט של עשירים שחי מוקף בחומות ובשומרי ראש וצורך שירותי חינוך ובריאות פרטיים, לבין אוכלוסייה ענייה וחלשה שמסתמכת על שירותים ציבוריים, שקצרה ידם מלהושיע.

מאמר בעיתון דה מרקר לחץ כאן