חמאס

מונח זה דן במהות, ביעדים, באידיאולוגיה ובמנה של תנועת ההתנגדות האסלאמית, השוללת את קיומה של מדינת ישראל.

הגדרה

המונח "חמאס" (חרכת אל מקאומה אל אסלאמיה – תנועת ההתנגדות האסלאמית) מתייחס לתנועה פלסטינית-אסלאמית הדוגלת בהקמת מדינת הלכה אסלאמית (השריעה) בכל שטח פלשתינה-א"י ושוללת את זכות קיומה של ישראל. עפ"י אמנת החמאס הדרך הבלעדית להגשמת יעדים אלה היא המאבק המזוין1 (ג'האד).

רקע

צמיחת החמאס

תנועת החמאס מציגה סדר יום דתי-רדיקלי למאבק הלאומי הפלסטיני, שוללת את זכות העם היהודי להגדרה עצמית, אינה מכירה בישראל, משתמשת בטרור להשגת יעדיה ומקיימת מערך חברתי עצמאי.

ניתן לחלק את צמיחת התנועה לארבע תקופות מרכזיות2:

  • 1967-1976 – דגם "האחים המוסלמים"3: בתקופה זו הונחו היסודות למערך הסעד החברתי-קהילתי האסלאמי (ה"דֳעוה"). הדמות הדומיננטית בשלב זה היתה השיח' אחמד יאסין, אשר בשובו לעזה לאחר ריצוי עונש מאסר עם חברי קבוצת האחים המוסלמים בקהיר (1965) החל במיסוד פעילות דתית במסגדי מחנות הפליטים.
    בתקופה זו הוקם ארגון אל מֻגֳ'מע (1973) אשר מיסד את ה"דעוה" תחת שבע וועדות: הטפה והדרכה, רווחה, חינוך, צדקה, בריאות, ספורט ופיוס. ועדות אלה משקפות את עיקר תחומי הפעילות החברתית של חמאס גם בהווה.
  • 1976-1987 – מיסוד והשתתפות באגודות מקצועיות בשטחים: בפרק זמן זה זכה ארגון אל מג'מע להכרת המנהל האזרחי בעזה, כאגודה וולנטרית רשומה4 למטרות חברתיות ותרבותיות. הכרה זו הקנתה לארגון מרחב פעולה ולגיטימציה שאפשרה לו להעמיק את פעילותו גם בגדה המערבית.
  • 1981-1987 – הרחבת ההשפעה הפוליטית הרשמית: בתקופה זו המשיך תהליך המיסוד, והתנועה הרחיבה את מוקדי השפעתה בשני תחומים: (1) הקמת מסגדים פרטיים שלא נכללו במחלקת ההקדשים והפיקוח של המינהל האזרחי הישראלי; (2) השתלטות אטית על אוניברסיטת אל אזהר בעזה.
  • 1987-1988 – ייסוד חמאס כזרוע ההתנגדות של תנועת "האחים המוסלמים": בעקבות פריצת האינתיפאדה הראשונה (12/87), ובכורתן המסתמנת של התנועות החילוניות בראשות ה"פת"ח" בהובלת המאבק המזוין, חל מפנה בקרב ראשי "אל מג'מע" והוחלט על ייסוד תנועת ההתנגדות האסלאמית אשר נקטה פעולות אלימות (14/12/87).

כך, למעשה, צמחה החמאס כזרוע הצבאית של ארגון אל מג'מע בעזה. כשנה לאחת פריצת האנתפאדה (8/88), הציגה החמאס את המסמך המכונן שלה, "אמנת החמאס", ובו ביטאה את תפיסתה הלאומית-אסלאמית השוללת את ההכרה במדינת ישראל וקוראת להקמת מדינת הלכה אסלאמית על כל שטחי "פלסטין ההיסטורית".

מוקדי הכוח

החמאס מאופיין במבנה ארגוני גמיש ודינאמי שבו ההיררכיה אינה ברורה. מבנה זה מאפשר לחמאס להתאים עצמו לשינויים במציאות על ידי שינוי משקלם היחסי של גופי התנועה השונים. ניתן למנות חמישה מוקדים עיקריים של סמכות:

  • "חמאס חוץ" (הלשכה המדינית) – אנשי ארגון אל מג'מע והחמאס שמקום מושבם מחוץ לשטחים קיימו קשרים עם גופים שונים למטרת גיוס כספים ומשאבים.5
    בחלוף הזמן, אישים בולטים בירדן ובסוריה שבראשם ח'אלד משעל, הקימו את "הלשכה המדינית" שהפכה להיות "הנהגת החוץ" של התנועה. כיום, מקום מושבה המרכזי הוא בדמשק. הלשכה המדינית אחראית בעיקר לקשרי החוץ של התנועה (לרבות הפזורה הפלסטינית) ומקורות המימון.
  • "חמאס פנים" – ככלל, מרכיב ה'פנים' בתנועה אחראי לקיומה השוטף של פעילות הדעוה. זאת באמצעות זיקה לארבעה גופים: המרכז האסלאמי האחראי לפעילות החברתית; האוניברסיטה האסלאמית; הוועדות האזוריות והביטחון הפנימי.
    הביטחון הפנימי מתפקד כ'חוליה מקשרת' בין התשתית המבצעית לתשתית המדינית, תוך שמירת המידור וחשיפת משתפי פעולה עם ישראל.
  • מפקדת חמאס בבתי הכלא בישראל – גוף זה מורכב מהנהגת אסירי החמאס העצורים בישראל, הזוכים לאהדה ויכולת השפעה של ממש על פעילות הארגון.
  • זרוע צבאית (גדודי עז אל דין אל קסאם) – אחראית לביצוע פעילות הטרור של הארגון נגד ישראל. הזרוע הצבאית אינה כפופה פורמלית לגופים אחרים בתנועה ועל ידי כך משמרת חופש פעולה.
  • המועצה המייעצת (מג'לס אל-שורא) – גוף שזהות חבריו (כעשרים חכמי דת) אינה ידועה ומטרתו העיקרית להעניק תמיכה והכוונה הלכתית לפעילות הארגון.

מערכת היחסים חמאס-אש"ף

לאורך השנים, קראה חמאס תיגר על דרכו הלאומית-חילונית של אש"ף ושאפה להציג חלופה אסלאמית למאבק הלאומי הפלסטיני.6 קריאת תיגר זו הוליכה לעימותים בין התנועות, אשר הסתיימו בהבנות ארעיות.

עד הצהרת העקרונות, עיקר המחלוקת בין אש"ף לחמאס נגע לאופיו האסלאמי של המאבק והיעד של התנועה הלאומית הפלסטינית.7 אולם, הצהרת העצמאות הפלסטינית באלג'יר (11/88) בכינוס המל"פ, אשר בו קיבל למעשה אש"ף את עיקרון שתי מדינות לשני עמים בהתבסס על תכנית החלוקה (ר' הצהרת העצרת הכללית של האו"ם 181) והחלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338, הרחיבו את המחלוקת בין החמאס לאש"ף אל התחום המדיני.8

לאחר הכרזת אלגי'ר החלה תנועת החמאס ליצוק תכנים לאומיים לסדר היום שלה (ר' אמנת החמאס), זאת כחלק משאיפה לקרוא תיגר על מעמדו של אש"ף כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני.9

עם זאת, לאורך זמן, אימץ החמאס גישה דו-ערכית כלפי אש"ף, המשלבת בין התנגדות עקרונית לאג'נדה הלאומית שלו להערכה מפוכחת של יחסי הכוחות הנוטים לטובת אש"ף.

חמאס-רשות פלסטינית (רש"פ)

החמאס סירבה להכיר בתהליך אוסל ("שיחות כניעה" בלשונה – "מפאודאת אל אסתסלאם") או ב"רש"פ" שנוצרה מכוחם. ואולם, המציאות המדינית אילצה את החמאס, לעצב גם כלפי הרש"פ יחס דו ערכי:

  • דילמת ההשתתפות במוסדות הרש"פ – סירוב החמאס להכיר ברש"פ מנע ממנה השתתפות במוסדותיה השלטוניים, ובכך חסם בפניה את הגישה למשאבים פוליטיים וכלכליים. תנועת החמאס פתרה דילמה זו בהתייחסות נפרדת לכל מנגנון בחירות:10
    • בחירות מקומיות: על מנת להגדיל את דריסת הרגל של החמאס בקרב אוכלוסיית הגדה והרצועה, השתתפה החמאס בבחירות המוניציפאליות, בעילה שהבסיס החוקי להן אינו מבוסס על הסכמי אוסלו כי אם על החוק הירדני.
    • בחירות ליו"ר הרש"פ: מאחר שתנועת החמאס סברה שאין בכוחה להציג מועמד שיזכה לרוב מול מועמדי הפת"ח למשרת יו"ר הרש"פ (אבו מאזן וערפאת), התנועה לא נטלה חלק בשתי מערכות הבחירות על תפקיד זה (1/96, 1/05). העילה הרשמית לאי השתתפותה הייתה שאין היא מכירה בתהליך אוסלו.11
    • בחירות למועצה המחוקקת: מאותה סיבה (אי הכרה באוסלו) החמאס סירבה ליטול חלק בבחירות למועצה המחוקקת שנערכו בינואר 1996. עם זאת, לאחר 'הסתלקותו' של ערפאת, ולאור ביקורתה הגוברת כלפי תנועת הפת"ח ברש"פ החליטה החמאס להשתתף בבחירות למועצה המחוקקת (1/06).
      החלטה זו מהווה שינוי אסטרטגי בדרכה של התנועה – מתנועה המציעה חלופה חוץ ממסדית למסגרות הרשמיות (אש"ף והרש"פ); לתנועה המנסה להשתלט על המסגרות הרשמיות מבפנים.
  • דילמת ההתנגדות האלימה – מרכיב מרכזי בזהות החמאס הוא ההתנגדות האלימה. פעילות הטרור של החמאס במהלך שנות אוסלו הביאה לעימותים אלימים בין החמאס לרש"פ בשנת 1994 ובשנת 1996, בהם נהרגו 16 אזרחים פלסטינים. החשש ממלחמת אחים אילץ את החמאס למתן את פעולותיה.
    איום זה, כמו גם פעילותה הצבאית של ישראל, הביאה לאימוץ מדיניות פרגמאטית מצד החמאס המתבטאת בהבנות שונות דוגמת ההבנות שגובשו בשנת 94', לפיהן החמאס יימנע מהוצאת פיגועים משטחי A, והסכמת החמאס להודנא במהלך האינתיפאדה השנייה.

חמאס בעיני הקהילה הבין-לאומית

ככלל, עמדת הקהילה הבין-לאומית ביחס לחמאס אינה אחידה:

  • הכרה בתנועת החמאס כולה כארגון טרור: כיוון אותו מובילה ארה"ב אשר היתה הראשונה להכיר בתנועת החמאס כארגון טרור (1993)12, ומאז פעלה נגד תשתיות המימון של התנועה בשטחה. להכרה זו הצטרפו גם האיחוד האירופי13 וקנדה.
  • הפרדה בין הזרוע הצבאית למדינית: אוסטרליה נותרה המדינה היחידה המקיימת הבחנה בין הזרוע הצבאית למדינית של החמאס. סירוב להכיר רשמית בחמאס כארגון טרור: ארגון האו"מ, רוסיה וארצות ערב אינן רואות בחמאס ארגון טרור.

1 להרחבה, ר' אתוס המאבק המזוין.
2 חלוקה זו מבוססת על הספר "חמאס, אל חקיקה ואל וג'וד" (חמאס, האמת והמציאות, 1990, חלק 1, עמ' 3-4) אשר נכתב על ידי אנשי התנועה. מצוטט אצל: שאול משעל, אברהם סלע, זמן חמאס - אלימות ופשרה, ידיעות אחרונות, 1999. עמ' 39-40.
3 "האחים המוסלמים" – ארגון שנוסד בשנות ה-30 של המאה ה-20 במצרים על ידי חסן אל בנא. הארגון דוגל בקידום מדינת הלכה אסלאמית באמצעות תהליך ארוך טווח, המבוסס על הכשרת לבבות במסגדים ועל מערך סעד חברתי אסלאמי (דעוה). יחסיה של תנועה זו עם השלטון במצרים ידעו עליות ומורדות אשר כללו גלי מעצרים נרחבים ואף הוצאתה אל מחוץ לחוק. משנתו של הוגה הדעות המרכזי של התנועה, סייד קוטב, נחשבת כבסיס ההלכתי והרעיוני של תנועות הטרור הפונדמנטליסטיות.
4 תנועת אל מג'מע נרשמה כעמותה למטרות חברתיות תרבותיות במנהל האזרחי הישראלי.
5 ר' ניתוח מקורות מימון הטרור בדו"ח המועצה האמריקנית ליחסי חוץ (Council on Foreign Relations).
Mulslih, Muhammad, The Foreign Policy of Hamas;
6 להרחבה ר': Morton Klein, Focus on Hamas: The PLO’s Friend or Foe? Middle East Quarterly, June 1996.
7 ר' אמנת החמאס, סעיף 27: "ביום שיקבל ארגון השחרור הפלסטיני את האסלאם כאורח חיים, נהיה אנחנו חייליו ו[נשמש] דלק לאשו אשר תשרוף את האויבים".
8 אפרים לביא, "זיקות גומלין מוסדיות בין אש"ף לבין הרשות – המשמעויות המדיניות"; בתוך: אשר ססר (עורך), הפלסטינים לאחר עידן ערפאת, מרכז משה דיין, אוניברסיטת ת"א.
9 מאיר ליטבק, "חמאס, אש"ף ושאלת הייצוג הפלסטיני הלגיטימי"; משעל, עמ' 30, ר' הערה 8 לעיל.
10 ר' ראיון עם מנהיג "הפנים" בחמאס, מחמוד א-זהאר: ארנון רגולר, הארץ, (26/10).
11 ליטבק, עמ' 37.
13 הכרתו הראשונית של האיחוד האירופי הפרידה בין הזרוע הצבאית והמדינית בחמאס:E.C decision 12/01. אולם, כשנתיים לאחר הכרה זו הוכרה תנועת החמאס כולה כארגון טרור ע"י האיחוד האירופי:E.C decision (22/12/03).